ההודעה המוקלטת של ראש הממשלה אתמול נועדה לנפח את החזה: ישראל תקפה בדאחייה, איראן הגיבה, ישראל הגיבה לתגובה, ועכשיו טהרן דוממת. ניצחנו. למעשה, דבריו ממחישים את הקיפאון במלחמה שמנהלת ישראל כבר שנתיים וחצי. איראן היא מדינה שנלחמה השנה נגד המעצמה החזקה במזרח התיכון, ונגד המעצמה החזקה ביותר בהיסטוריה של העולם. מנהיגה של איראן חוסל. ההגנה האווירית שלה בלתי קיימת. אין לה צי, אומר נשיא ארה"ב. היא על סף מהפכה מתמדת לפי המוסד, ארגון שהפך ממוסד ביון לאורקל של חירות במזרח הקרוב. אך טהרן הזו – הנואשת, המוכה – מנהלת קרב משוואות מורכב מול ישראל. וישראל נאלצת להתמקח, להוכיח את כוחה; לתקוף בדאחייה כדי להוכיח שהיא יכולה. להפציץ באיראן, כך שהאיראנים יבינו שהמשוואה שלהם לא קיימת. זה שראש ממשלת ישראל נאלץ לנאום ולהסביר שישראל תגיב על תקיפה איראנית בליסטית נגד שטח מדינת ישראל – מעיד על השפל הנוכחי.
זהו שפל, כי ישראל הפעילה כוח עצום בשנים האחרונות. השורה התחתונה: ההצלחות הביטחוניות של צה"ל לא מומשו להישגים מדיניים של ממש; ארוכי טווח ויציבים. יתירה מזו: נשאלת השאלה עד כמה צה"ל יכול להמשיך לספק אותם.
בתולדותיהן של אימפריות גדולות, יש מחלה שחוזרת על עצמה; תופעה כרונית ששחקה ותרמה למותן של המעצמות הגדולות בהיסטוריה האנושית – מרומא ועד האימפריה הסובייטית, דרך האימפריה הספרדית. שמה של המחלה: "הימתחות יתר אימפריאלית". השם תמים, התוצאות קטלניות. פול קנדי כתב על כך בהרחבה ב"עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות", והסביר כיצד ההתרחבות צבאית קיצונית, זו שמנצחת אויב אחרי אויב, יכולה להוביל בדרכה לעומס ביטחוני בלתי נתפס, כזה שגורם לבזבוז משאבים וכספים אדיר. לבסוף, האימפריה הופכת לחלולה, חלשה, קליפה שמסתירה חולשה כלכלית וחברתית. לאחר מכן, מגיעה הקריסה.
ישראל ניצחה וניצחה מאז 7 באוקטובר, אינסוף נצחונות שנקנו בהקרבת הנופלים ובסבל הבלתי נתפס של המשפחות השכולות. נכון לאתמול אין לה הרתעה מספקת מול איראן, ואין לה הרתעה מול חיזבאללה. עובדה: הם ירו על ישראל, והודיעו שימשיכו לירות. בגבול עזה יש הפסקת אש מתוחה, וחמאס איננו יוזם עימות. האם הוא מורתע? אפשר להניח שכן, אחרי ההרס העצום בעזה וכיבוש 60 אחוז ממנה. אבל ישראל סברה שחמאס מורתע גם 60 דקות לפני שפלוגות הנוח'בה ביצעו את הטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה. חמאס, כמו האייתוללות ובכירי חיזבאללה, אינם תופסים "הרתעה" בדרך בה מדינות רגילות תופסות אותה. בינתיים, ישראל בזבזה באורח מופקר את האשראי העצום שקיבלה מהנשיא טראמפ, שחקה כמעט לגמרי את מעמדה בארה"ב ומתעלמת מסירנות עולות ויורדות שמגיעות ממערכת הביטחון – מערכת המתוחה עד דק במשימות ביטחון שוטף.
"איך כל זה מדבר אליי?"
תושבי הצפון ישאלו, ובצדק, איך כל זה מדבר אליי. הם זקוקים להפסקת ההפצצות, להסרת האיומים, לתחושת ביטחון מארגון קטלני ופונדמנטליסטי. כדי להגיע לכך, נדרשות בראש וראשונה אמירת אמת ורצינות. אמירת אמת – להודות שישראל אינה יכולה לפרק את חיזבאללה מנשקו. היא יכולה להשתמש בכוח כדי להגיע להסדרים שירחיקו אותו מהגבול, ולוודא שלעולם לא יקומו עוד מגדלי תצפית, אוהלים ותשתית לפלישה לגליל. לא יותר מכך. ככל שהמשטר האיראני ימשיך להעביר כסף, והפוליטיקאים הלבנונים ימשיכו לגלות פחדנות עלובה, המיליציה הזו תמשיך להתקיים – חמושה.
איראן היא מדינה דכאנית ומושחתת פי כמה מישראל, ואפשר לקוות שקרוב היום בו בני עמה יקומו וייקחו את גורלם בידיהם; התקווה הזו איננה תכנית עבודה
רצינות – ישראל צריכה לתכנן אסטרטגית מהלכים שיובילו, לבסוף, להתפרקות חיזבאללה מנשק. סביר להניח שכל אסטרטגיה כזו, שחלקים גדולים ממנה יהיו חשאיים, תדרוש שנים של עבודה, ואין כל ערובה שתצליח. לכן, רצינות אמיתית היא לספק לתושבי הצפון יכולות הגנה, תגמול ותיעדוף עליונים. הם צריכים להיות היהלום שבכתר במדינת ישראל, לצד תושבי עוטף עזה. שינוי סדר העדיפויות – אמיתית.
מה שקורה במציאות, כולנו יודעים. הממשלה לא אומרת אמת, ולא נוהגת ברצינות, בלשון המעטה. את הקופה בוזז שר האוצר סמוטריץ' בעצמו לטובת משתמטים חרדים, מוסדות של משתמטים והתנחלויות שהוא מקווה שיצילו אותו מאחוז החסימה. וזו רק דוגמה אחת, בודדה. התמונה קשה בהרבה.
איראן היא מדינה דכאנית ומושחתת פי כמה מישראל, ואפשר לקוות שקרוב היום בו בני עמה יקומו וייקחו את גורלם בידיהם; התקווה הזו איננה תכנית עבודה.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.06.26
