אוסלו.
"פורום אוסלו" הוא מסגרת בינלאומית שמתכנסת אחת לשנה, בחודש יוני, בחסות משרד החוץ הנורבגי, לדון בסוגיות של שלום ומלחמה. המשתתפים הם דיפלומטים, חוקרים, ראשי ארגונים לזכויות אדם ובשוליים עיתונאים. השיחות באולמות ובמסדרונות אסורות בציטוט ובייחוס. בשנה שעברה כיכבו בפורום שר החוץ של איראן עבאס עראקצ'י ושר החוץ של סוריה אסעד שיבאני. מה שהדהים אותי אז הייתה הקלות שבה טרוריסט מאתמול (במקרה של הסורי) ומחולל טרור (במקרה של האיראני) מתקבלים בכבוד במועדון המהוגן של האליטה האירופית, חמש אצבעות מפרס נובל לשלום. שיבאני לחץ את ידי בחום. הוא לא שמט אותה גם לאחר שהצגתי את עצמי.
אבל למחרת בבוקר תקפו מטוסי ארצות-הברית וישראל את איראן, במה שנודע כמלחמת 12 הימים, והשאלה מה אמרו האיראני והסורי בנאומי הפיוס שלהם לא עניינה איש. השנה הם הבריזו.
המסר שעולה מהדיונים כאן, ומדיונים שמתקיימים בעשרות פורומים מקבילים במדינות מערביות, ממחיש את הפער התהומי בין מה שאנחנו חושבים על עצמנו לדימוי שנוצר לנו בחוץ. ישראל נתפסת כאיום על יציבות העולם, על שלום העולם. לפעמים איום עקיף, כמו בתפקיד שהיא מילאה וממלאת במלחמה בין ארצות-הברית לאיראן, ולפעמים איום ישיר, כמו בהתנהלות שלה במלחמה בלבנון, בעזה ובגדה. אם ישראל רצתה להיתפס, לאחר אסון 7 באוקטובר, כבריון השכונתי, היא הצליחה במשימה מעל למשוער.
אחד הטיעונים החביבים על נתניהו, מאז ומתמיד, היה שישראל היא המחסום שמגן על המערב מפני התפשטות הטרור האיסלמי. הופתעתי לשמוע כאן, מפי אחד הדוברים היותר רהוטים, שהפלסטינים הם עכשיו המחסום שמגן על העולם מפני התוקפנות הישראלית. הפוך על הפוך. הפלסטינים סופגים והעולם ניצל. כל מה שעל העולם לעשות הוא להכיר תודה, ולהרחיב את מעגל המדינות שהכירו במדינה הפלסטינית, למורת רוחה של ממשלת ישראל. נורבגיה עשתה זאת, וממשלתנו הגיבה בחרם. היא מפקירה את הזירה, גם בכנס הזה, לאחרים.
ממשלת לבנון שיגרה לכנס שניים מבכיריה – סגן ראש הממשלה טארק מיטרי ושר התרבות ע'סאן סלאמה, מחשובי הדיפלומטים בעולם הערבי. הם היטיבו לתאר את המלכוד שבו מצויה הממשלה הלבנונית החדשה – בין ישראל לחזבאללה, בין ארצות-הברית לאיראן. הטענה הבסיסית היא שהצבא הלבנוני התחיל, אומנם לאט, להתעמת עם חיזבאללה, אבל הכל התהפך ב-2 במארס השנה, כשצה"ל פתח במבצע לכיבוש דרום לבנון. עד לתאריך הזה הנרטיב השולט היה שחיזבאללה פועל בשירות המשטר האיראני, נגד האינטרס הקיומי של לבנון. הפלישה הישראלית הקימה לחיים את הנרטיב המנוגד, שחיזבאללה לוחם למען ריבונות לבנון.
ומעל לזה, העקירה וההרס. יש קרוב לשני מיליון לבנונים עקורים. מאות אלפים מתוכם נעקרו מבתיהם בדרום לבנון. לאחר ההרס השיטתי שחוללה שם ישראל גם אם ירשו להם לחזור אין להם בתים לחזור אליהם.
איש לא דיבר באוסלו על חילופי משטר באיראן – מי שהקשיב לדיונים כאן היה חייב להסיק שהאופציה הזאת ירדה מן השולחן – אבל רבים דיברו על חילופי משטר בישראל. לאירופים, גם לערבים, נוח יותר לפסול את נתניהו וממשלתו מאשר את הישראלים כולם. נתניהו יסולק והכל יבוא על מקומו בשלום. הישראלים הבודדים שהגיעו לכאן – חוקרים ועיתונאים – ניסו להסביר להם שגם אם תקום ממשלת שינוי לא כל המאוויים שלהם יתגשמו – לשווא. הם נאחזים בבחירות.
הסדר פוליטי בעייתי
במהלך המלחמה שאלתי קצין צה"ל בכיר מדוע הצבא מגמגם בגיוס נשים. כל עוד החרדים נהנים מחופת מגן פוליטית הם לא יתגייסו; ירצו או לא ירצו, הנשים הן הפתרון.
"מה יגידו הצוערים הדתיים בבה"ד 1", השיב.
אם זה מה שמפחיד את צה"ל בזמן מלחמה אולי כדאי שתשכחו ממלחמה נגד איראן, אמרתי.
ישיבות ההסדר הן פרי הסדר פוליטי בעייתי שהשיגה המפד"ל בזמנה: במקום שירות קרבי מלא שירות חלקי, ובזמן הנותר התנחלות בישיבות ששוטפות את מוחם של חיילים ברעיונות מיזוגניים, חרד"ליים, לאומניים. מצוקת כוח האדם בצה"ל הייתה צריכה למחוק את הצ'ופר הזה, כשם שהייתה צריכה למחוק את הפטור הכולל משירות לבנות שמצהירות על דתיותן ואת התקנים בשירות לאומי שהולכים למוסדות הציונות הדתית. כל זה לא קרה. במקום לברך על מזלם, הרבנים שחתמו על המכתב מתהדרים בדבר והיפוכו – גם בחלקם של דתיים ביחידות קרביות וגם בפטורים שהפוליטיקאים סידרו להם מחובת שירות. יורים ובורחים.
ההסדר הוא לא זכות אבות: הוא פריבילגיה. הצבא נתן, הצבא יכול לקחת. לפעמים זה עד כדי כך פשוט.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.06.26
