אנחנו ברגע היסטורי. היום, אולי, ייחתם הסכם הבגידה בעם האיראני, שהוא הסכם כניעה למשטר האיראני. נכון, לא הכל ברור אבל בשורה של עניינים חשובים - ההסכם ברור. ראשית, המשטר האיראני זוכה להכרה בינלאומית. שנית, אין התייחסות לעניין הטילים הבליסטיים. כלומר, איראן תמשיך להוות איום אזורי וישראל תמשיך להיות מול איום בליסטי. שלישית, אין ניתוק בין איראן לבין שלוחות הטרור שלה. המשמעות היא, שחיזבאללה, החות'ים, המיליציות השיעיות בעיראק, וכמובן חמאס – ימשיכו לפעול תחת חסות איראנית ועם מימון איראני. ורביעית, ההסכם המתגבש הוא בגידה בבני העם האיראני. הם יצאו לרחובות כדי להפיל את משטר האייתוללות ולזכות בקצת אוויר לנשימה. טראמפ עודד אותם להמשיך במאבק. הוא הבטיח שהוא מגיע לעזור. הם הקשיבו לו. עשרות אלפים נרצחו. הם רצו להאמין שמחיר הדמים הזה יוביל לחיסול משטר האימים. וכגודל הציפיות גודל המפלה.
ההסכם, כל הסכם, כולל בתוכו הכרה אמריקאית במשטר הרבה יותר חזק, הרבה יותר קיצוני, והעתיד של המזרח התיכון בכלל ושל האיראנים בפרט מעולם לא נראה מייאש כל כך. זה לא ברור אם יש עדיין חשיבות לערכי מוסר במישור הבינלאומי. זה ברור שהם נקברו. האיראנים הופקרו. גם הלבנונים. הייתה להם תחושה שאולי, אולי, הם מתחילים להשתחרר מהחסות האיראנית, שבעשרות השנים האחרונות הרסה את לבנון, באמצעות חיזבאללה, והובילה אותה לפשיטת רגל. לבנון יכולה להשתקם. מדינות רבות מוכנות לסייע לה. אבל אין סיכוי שזה יקרה. ההסכם עם איראן מבטיח שחיזבאללה ימשיך לגרום להרס וחורבן. כך גם חמאס. זו גם אחדות הגורל ואחדות תחושת העמידה מול כוחות גדולים וכבירים. חמאס לא הובס לאחר מלחמה של שנתיים. איראן לא הובסה לאחר 40 ימים של הפצצות. התוצאה היא זריקת עידוד לכל שלוחות ציר הרשע והטרור. חיזבאללה וחמאס חייבים, לפי החלטות קודמות, להתפרק מנשקם. ההסכם עם איראן מחסל את הסיכוי שזה יקרה.
בהנחה שההסכם שייחתם דומה יותר לגרסה האמריקאית בעניין ההסכמות – מדובר בהסכם שדומה להסכם הגרעין שנחתם ב-2015 (JCPOA). זה ההסכם שאיפשר לאיראן את ההתעצמות האזורית. טראמפ עצמו אמר, וחזר ואמר, שמדובר בהסכם גרוע, רקוב, ושהוא עצמו ישיג הסכם הרבה יותר טוב. ב-2018 ביטל טראמפ את ההסכם. יחד עם ביטול ההסכם הטיל טראמפ סנקציות מחמירות על איראן. הן פגעו קשות בכלכלה האיראנית. אלא שאחד הצעדים הראשונים של ביידן, שבועיים לאחר שנכנס לבית הלבן בינואר 2021, היה לבטל את הסנקציות. ומה עכשיו? טראמפ נכנס לנעלי ביידן. הוא חוזר, במקרה הטוב, להסכם דומה, וזו צרה צרורה, והוא חוזר גם לביטול הסנקציות, וזו צרה עוד יותר גדולה, שתאפשר לאיראן את ההתקדמות בשאר המסלולים, כולל הטילים הבליסטיים, חימוש השלוחות והחתרנות האזורית.
המערב נחשף בכל עליבותו. כאשר מדובר בפלסטינים – העולם החופשי גועש ורועש. וכאשר מדובר באיראנים – שקט ודממה. לפי כל קריטריון אפשרי, האיראנים סובלים הרבה יותר מהפלסטינים. ובדיוק כפי שהעם האיראני סובל בגלל משטר האימים שרומס אותו, שמעדיף השקעות עתק בתעשיית המוות, גם הפלסטינים סובלים בגלל שלטון אימים שמעדיף טרור על פני פיוס ורווחה. ובאופן מדהים, העולם החופשי מגונן על המשטר האיראני בדיוק כפי שהוא מתייצב, הלכה למעשה, לצד חמאס. ההפגנות הן נגד ישראל וארה"ב, שנלחמות במשטרי הזוועה. רק בחודש אפריל האחרון נבחר נציג איראן לאחת הוועדות החשובות ביותר באו"ם, שמפקחת על זכויות אדם, מעמד האישה ומניעת טרור. קנדה, צרפת, ספרד, נורווגיה, הולנד, אוסטרליה, בריטניה, פינלנד, אוסטריה ושווייץ תמכו במינוי.
רבים בתוכנו רצו לקוות שהיחסים המיוחדים בין נתניהו לטראמפ יובילו לתיאום חסר תקדים. זה אכן קרה במישור הטקטי. אבל שיתוף הפעולה הטקטי לא העפיל למישור האסטרטגי
רבים בתוכנו רצו לקוות שהיחסים המיוחדים בין נתניהו לטראמפ יובילו לתיאום חסר תקדים. זה אכן קרה במישור הטקטי. ההפצצות המשותפות באיראן הן בהחלט הישג. אבל שיתוף הפעולה הטקטי לא העפיל למישור האסטרטגי. משום שברמה האסטרטגית – אין טעות שהוא לא עשה. את פסגת שאיפותיו, למגר את האיום האיראני, הוא יצטרך להשאיר למחליפו. ונקווה שהוא יהיה טוב ממנו.
