לכאורה כל הסיטואציה הביזארית, שבה ישיבות הסדר מודיעות חגיגית שתלמידיהן לא יתגייסו לשריון מחשש לשילוב נשים לוחמות, הייתה אמורה להיגמר בו-במקום: בצה״ל העדיפו שלא לנצל את ההזדמנות כדי להבהיר לרבנים שמישהו כאן התבלבל, אלא הצהירו חד-משמעית שלא יהיו מסגרות משותפות. ה״בעיה״ לא מצריכה פתרון, משום שהיא פשוט לא קיימת.
אבל זה לא המצב כיוון שהסיפור אינו נקודתי אלא עקרוני: המלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר יצרה כעבור שנתיים וחצי את שעת הכושר המיוחלת להשפיע על אופיו של הצבא.
עוד קודם, ההתפוררות דה פקטו של "צבא העם", בעיקר במערך הלוחם (בסדיר ובמילואים) הפכה את צה"ל למוקד מרכזי במלחמת התרבות. אבל הצורך הדחוף בלוחמים וההבנה שהם יגיעו מהמגזר החרדי פחות או יותר יחד עם המשיח, האיצה את התהליך והציבה את הצבא בעמדת חולשה חסרת תקדים מול ציבורים משרתים, מאורגנים וחזקים - דוגמת מסלול הביני"ש.
שם הבינו לא רק את התלות של הצבא בהקרבה העצומה בשדה הקרב של הציונות הדתית ובתוכה של בוגרי ישיבות ההסדר (שתורמים שנים ארוכות במילואים מעבר למסלול השירות המקוצר): הרבנים קולטים מצוין שהצבא גם נבחן בימים אלה בשבע עיניים עד כמה הוא רציני בנושא גיוס חרדים והנכונות "להתאים" את תנאי השירות לטובת ציבור הרבה יותר נוקשה ובדלני - אם כי נדמה שהמרחק הולך ומצטמצם - ומעמידים אותו במבחן שאין להם מה להפסיד בו: אם צה"ל ימצמץ, סימן שהוא אכן נערך לשינוי משמעותי באופיו שלא ייגמר בשאלה האם נשים ישרתו כטנקיסטיות.
אם צה"ל לא ימצמץ, החרדים והחרד"לים יוכלו להגיד "אמרנו לכם" ולהמתין עד שצה"ל יגלה שגם הזינוק במספר הלוחמות לא קרוב אפילו לפצות על המחסור במספר הלוחמים. לא חייבים להיות בכיר באכ"א או אפילו בוגר לימודי ליבה כדי להבין את הפערים.
ימי הרפורמה
בנוסף, ניכרת גם הסקת מסקנות מימי המחאה נגד ה"רפורמה" במערכת המשפט: גם אז התארגנה קבוצה חזקה ובעלת כושר מיקוח בצבא על מנת להציב תנאים להמשך תרומתם. אמנם המאבק היה מול הדרג הפוליטי ולא הצבאי, אך הנשק אותו נשק.
הצהרות ילדותיות כגון "נגייס את כולם" לא רק שאינן ריאליות: הן מתעלמות מהקושי הגובר של צה"ל גם להישאר נאמן לערכים בן-גוריוניסטיים וגם לספק את המגזרים שמחזיקים אותו, שמבינים היטב מי בעל הבית האמיתי
וכפי שתמוהה ההשלמה מימין (שם ממשיכים לצעוק איך "פירקו פה צבא") עם האקט של ישיבות ההסדר, כך באגף הליברלי לא אמורים להתעלם מהדמיון - להבדיל מהקבלה מלאה - בין המקרים: שניהם מעידים על המעבר של הצבא מ"כור היתוך", שבו כל השבטים מתיישרים תחת העקרונות של האתוס הארגוני, לתאגיד שהולך ונחלש כי ההנהלה נקרעת בין איגודים מסוכסכים, שלא נרתעים משימוש בכוחם כדי להכריע את האחר.
לכן, אגב, הצהרות ילדותיות כגון "נגייס את כולם" לא רק שאינן ריאליות: הן מתעלמות מהקושי הגובר של צה"ל גם להישאר נאמן לערכים בן-גוריוניסטיים וגם לספק את המגזרים שמחזיקים אותו, שמבינים היטב מי בעל הבית האמיתי.
פעם הצבא היה "מגש הכסף": היום הוא הטלית שבה יותר משניים אוחזין, וכל אוחז נוסף רק מקרב את רגע הקריעה הסופי.
