תגידו מה שתגידו על חתן פרס ישראל דונלד טראמפ, הוא יודע לחתוך בזמן. שנים נדד בעולם העסקים מכינוס נכסים לכינוס נכסים, ומכל אחד מהם יצא ללא פגע. את מחיר פשיטות הרגל שלו הוא דאג שישלמו אחרים: זאת אומנותו. המעבר לבית הלבן לא שינה את הפרקטיקה, רק העלה אותה ליגה. טראמפ מוכן להיכנס למהלכים צבאיים שקודמיו דחו על הסף, אבל כשערימת הז'יטונים בקזינו מתחילה לרדת, הוא חותך.
1 צפייה בגלריה
רה"מ בנימין נתניהו ונשיא ארה"ב דונלד טראמפ בפגישתם במאר-א-לאגו
(צילום: Jim WATSON / AFP)
במבצע "עם כלביא" הוא אילץ את מטוסי חיל האוויר לעשות סיבוב פרסה כשהיו באוויר, בדרך להפצצה נרחבת באיראן. הוא כפה על ישראל הפסקת אש לא נוחה בעזה, בלבנון, באיראן. בדרך הוא הוריד את ישראל ממעמד של בעלת ברית למעמד של משרתת: משתמשים בשירותיה אבל לא מתחשבים בדעתה. תפקידה הוא לציית ולהגיד יפה תודה.
נתניהו ידע מראש עד כמה הפכפך הדוד מאמריקה, עד כמה הוא קפריזי, נרקיסיסטי, פרוע ובלתי מחויב. הברית שכרת איתו הייתה הימור מושכל, אולי אפילו הימור הכרחי: במציאות שנוצרה לאחר שטראמפ, בלחצו של נתניהו, פרש מהסכם הגרעין, לא היה מנוס מעימות צבאי עם איראן, וטראמפ היה הכתובת היחידה.
שני השותפים יצאו למלחמה חמושים בשתי אג'נדות שונות. ישראל חתרה להשמדת המתקנים הגרעיניים, חיסול תעשיית הטילים, פירוק הפרוקסים, וסעיף נוסף, שהיווה מפתח לכל המטרות האחרות: הפיכת המשטר; ארצות הברית יצאה למלחמה במטרה להוציא החוצה או להשמיד את האורניום המועשר ולסייע מוראלית למוחים ברחובות. ממשלת ישראל נהנתה מתמיכה ציבורית נלהבת, חוצת מחנות; ממשל טראמפ התמודד עם ביקורת גוברת, מימין ומשמאל.
ההבדלים בין השותפים התחדדו לקראת השלב השני במלחמה, בפברואר השנה. נתניהו היה משוכנע שחידוש ההפצצות יביא להתמוטטות המשטר: הקריסה תתרחש תוך ימים. טראמפ הקשיב בעניין אבל לא היה בטוח. זרע הפורענות נזרע בין הפגישה עם נתניהו, ב-11 בפברואר, בבית הלבן, לפגישה באותו חדר בלי נתניהו, ב-12 בפברואר. סגן הנשיא ואנס, שר החוץ רוביו וראשי זרועות הביטחון דחו את התוכנית הישראלית על הסף. טראמפ שתק. נתניהו הניח שישיג את תמיכת טראמפ בהמשך, כשההמון יצעד לעבר טהרן. הוא טעה: המשטר לא קרס, ההמון לא צעד, טראמפ נבהל וחתך.
נכון לעכשיו, ההימור הוליד פדיחה. ניסיתי ולא עלה בידי, יכול היה ראש הממשלה לומר לעמו. הכוונה הייתה טובה. הלקח הופק. אבל נתניהו בחר לשתוק.
המקורות הצבאיים והמדיניים שמקוננים עכשיו על ההסכם עושים לעצמם חיים קלים. לא אסון טבע היה כאן, גם לא בגידה במחשכים, אלא התפתחות צפויה מראש. מרגע שהתברר לטראמפ שלא יקבל באיראן ניצחון שיוכל לנופף בו הוא חתר להסכם, כמעט בכל מחיר. ככה הוא עובד; ככה עובדים האיראנים. האופוריה שהשתלטה על המערכת הישראלית, כולל הצבא, לאחר ההישגים הטקטיים בתחילת המבצע, הוליכה את כולם שולל. ספק אם היה מישהו, מאמ"ן, ממל"ל, מהמוסד, שהעלה בדיונים את האפשרות שהמשטר האיראני ישרוד ויתחזק; גם אם היה אחד שפקפק הוא שתק, מחשש שיפול לפה המלוכלך של ערוצי הרעל.
ישראל תוקפת בדאחייה כי חשוב לנתניהו להראות לבוחריו שהוא לא מציית לכל פקודה של טראמפ. עבד כי ימרוד. לא בטוח שחכם לדחוף את טראמפ לזרועות האיראנים
זה עונשה של הצלחה טקטית: היא מולידה היבריס; זה עונשה של הסתה יומיומית ברשת: היא משתקת כל דיון ענייני בנושאים צבאיים ומדיניים. אף אחד לא שש להיקרא תבוסתן, בוגד, שמאלן. גם לא הרמטכ"ל.
ההצלחה הולידה היבריס גם בלבנון. מבצע חיצי הצפון שכנע את מקבלי ההחלטות שחזבאללה עומד להתפורר. ב-2 במארס נכנסו אוגדות צה"ל לדרום לבנון בלי להביא בחשבון את איום הרחפנים והכטב"מים. לאחר שהנגיסה הראשונה בשטח לא הביאה שקט באה נגיסה שנייה ושלישית. קרוב לשני מיליון עקורים, כשליש מהאוכלוסייה, חיים ברחובות. חזבאללה קם לתחייה. תפציצו עוד כמה מגדלים בדאחייה, דורשים השרים. מה זה ייתן הם לא יודעים, אבל צמרת צה"ל נוהה אחריהם.
ישראל תוקפת בדאחייה בלי קשר לחזבאללה. היא תוקפת כי חשוב לנתניהו להראות לבוחרים שלו שהוא לא מציית לכל פקודה של טראמפ. עבד כי ימרוד. המרד הזה לא יגיע רחוק: טראמפ הוא כל מה שנשאר לנו באמריקה, לאחר שלוש שנות מלחמה. לא חכם לדחוף אותו לזרועות האיראנים.
במובן אחד נתניהו הוא היפוכו של טראמפ: הוא לא יודע לחתוך, לא יודע לסגת. ראה ההשתקעות הישראלית בסוריה, ראה הכרסום המתמיד בעזה, ראה הכיבוש הזוחל בלבנון. צה"ל מתוח עד הקצה, חיילי המילואים מאבדים פוקוס, אבל שטח משוחרר לא יוחזר. ראשי האופוזיציה, שבעצת מומחי הבחירות שלהם תוקפים אותו כל הזמן מימין, רק מחמירים את המצב.
מדיניות הביטחון של ישראל נעה בימים אלה בין הסגול לג'ינג'י, בין נתניהו לטראמפ. לא נותר לנו אלא לסמוך על הג'ינג'י.
