חיזבאללה הפר את הפסקת האש עם ישראל בראשית חודש מארס, בהוראת מפקדיו בטהרן. הם פקדו עליו להצטרף למלחמה. אתמול בחר ארגון הטרור, כמה שעות לפני שאיראן חותמת על הסכם עם ארה"ב, לשגר רחפני נפץ לתוככי מדינת ישראל; שוב, קשה לדמיין שהיה עושה זאת ללא היתר מטהרן. נעים קסאם וראש משמרות המהפכה, אחמד ואחידי, ידעו היטב שהתגובה הישראלית תהיה בביירות, וכנראה רצו בכך.
כך הגענו לליל אמש. להמתנה הדרוכה לתגובה האיראנית. חמור מכך: לעימות חריף - וכבר לא כל כך יוצא דופן - בין בנימין נתניהו ובין וושינגטון.
האיראנים תכננו מלכודת. אם ישראל לא הייתה מגיבה, המשוואה הייתה מקובעת - חיזבאללה יכול לנסות לרצוח אזרחים ישראלים, וביירות חסינה מפגיעה, פשוט כי טהרן מגוננת עליה. אך אם ישראל מגיבה לעבר ביירות, ידעו בטהרן, היא תואשם מייד שהיא מסכלת את "הסכם השלום" בין איראן ובין ארה"ב. האיראנים יגיבו בירי לעבר ישראל, וידיה של ירושלים יכולים להיכבל בידי המערב, הצמא ל"שלום" בכל מחיר.
האם מקבלי ההחלטות הישראלים חשבו עד הסוף - והבינו את עומק המלכודת? לפי ההודעה שהוציאו אתמול כ"ץ ונתניהו, נראה שהם חשבו שזה משחק דמקה. ישראל קבעה שהתקפה על אדמתה הריבונית תגרור תקיפה בביירות, וזהו. הרגע האזורי? האפשרות לקרע פומבי ומזיק עם אמריקה? זה היה קטן על הסיסמאות שלהם.
זו לא ציפייה גדולה מדי, שקברניטיה של ישראל יחשבו שלושה צעדים קדימה. שיבינו שהמשחק הוא לא דמקה, אלא שח. הנשיא טראמפ אמר אתמול שלנתניהו אין כל שיקול דעת; גם מי שחושב שנתניהו היה חייב להגיב אתמול בביירות, יצטרך להסכים.
שיקול דעת בעייתי
זו הייתה ונותרה הבעיה - שיקול דעת. במלחמה הזו, מראשיתה, החליט נתניהו על תקדים היסטורי - לוותר על העיקרון של "נגן על עצמנו בכוחות עצמנו". הוא רצה במלחמה משותפת לארה"ב וישראל. למלחמה כזו יש יתרון אך גם תג מחיר ברור: היא תסתיים לפי האינטרס של מעצמת העל. ולמרות כל מה שנתניהו חושב, הוא איננו מעצמת על. אם לא תסתיים בהצלחה, ישראל תואשם בכך. זה היה ידוע מהדקה הראשונה - וגם נכתב בעמודים אלה.
העסקה הייתה ברורה מראשיתה: אם אמריקה רוצה לסיים, ישראל תצטרך לבלוע רוק, לשתוק ולספוג. בהתחשב בכך שארה"ב השקיעה ממיטב עוצמתה הצבאית, יוקרתו האישית של הנשיא, חיי אדם, עלויות כלכליות - זה דבר מובן מאליו. אבל לא לביבי, מסתבר.
כך ישראל מצאה עצמה במצב הנוכחי: ממתינה להסכם שפרטיו טרם ידועים לגמרי אך כוללים הקלת סנקציות לאיראן, מותקפת בידי שלוחות איראניות, מוגבלת בתגובתה הצבאית - וחמור מכל אלה, נמצאת בעימות פומבי וחריף עם בעל הברית היחיד שלה בעולם.
ומי היא בכלל הממשלה הנוכחית שתטיף; היא יודעת, כאמור, רק לשחק דמקה. לדידה, תפקידה "להורות על תקיפה". אין מהלך מדיני, אין תחבולה, יש רק הודעות לעיתונות
בטהרן עולצים. כמה רחוק מצבם של האיראנים ממה שהיה בדצמבר 2025: מתמודדים עם התקוממות עממית, מבודדים באזור, מוכים צבאית, עומדים מול אמריקה וישראל שהצליחו להכות אותם באפקטיביות מהירה במלחמת 12 הימים. היום הם נהנים מהקרע בין ישראל לבנות בריתה ואפילו לוחצים על מדינות המפרץ להפשיר את חשבונות הבנק של הרפובליקה, ושל בכירי המשטר המושחתים. במפרץ שוקלים בהחלט.
בישראל זועמים. בירושלים רואים בכל התפשרות חולשת דעת, מורך לב מול המזימות האפלות של טהרן. מזימותיה של האחרונה אכן אפלות, אבל לעולם, ואפילו למדינות שהופצצו בידי טהרן, נגמרה הסבלנות. לפעמים סיבובים מלחמתיים לא נגמרים בדיוק לפי התכנית. "צריך לשרוד, to fight another day", אמר לי גורם אזורי שמתעב את האיראנים.
ומי היא בכלל הממשלה הנוכחית שתטיף; היא יודעת, כאמור, רק לשחק דמקה. לדידה, תפקידה "להורות על תקיפה". אין מהלך מדיני, אין תחבולה, יש רק הודעות לעיתונות. לא רק שישראל נטולת אסטרטגיה לקיפול טהרן, היא אפילו לא סגורה על איך להתמודד עם חיזבאללה. זה דבר עגום מאוד, משום שחיזבאללה והרפובליקה האיסלאמית היו ונותרו מחויבות להשמדת ישראל, לפונדמנטליזם וטרור אזורי.
בין מחצית למחצית במונדיאל, ישראלים חיכו אמש לראות אם איראן תשגר שוב. "רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד", כתב שאול טשרניחובסקי. הוא דיבר על הקורבנות שנפלו למען התקיימות היישוב העברי. זו שורה שמתנגנת בימים אלה, לאור המאמצים הצבאיים הנועזים של ישראל - שעליהם שולם המחיר הכבד ביותר. בלי מנהיגות שחושבת קצת קדימה, הבזבוז הנורא יימשך.
