נניח לרגע לישראל. הבעיה היא ארה"ב. היא התגלתה במלוא חולשתה. מילה היא לא מילה. כוח הוא לא כוח. מצור הוא לא מצור. אלה היו אמורים להיות ימיה הטובים של ארה"ב כמעצמה עולמית. הרי רוסיה, לאחר למעלה מארבע שנות מלחמה עם אוקראינה, כשהיא נשחקת יותר ויותר, השאירה את במת העוצמה הגלובלית לארה"ב. לרוסיה זה לקח ארבע שנים. לארה"ב זה לקח שבועות אחדים. השמות המפוצצים של העימות עם איראן – "זעם אפי" ו"שאגת הארי" – התנפצו כלא היו. איראן ספגה פגיעות קשות. אבל עם הכוח שנותר לה היא הצליחה להוריד את ארה"ב על הברכיים.
נדמה שכבר הרבה מאוד זמן לא הייתה אחדות כזאת בישראל. מיאיר גולן על בצלאל סמוטריץ' יש קונצנזוס על כך שההסכם שאמור להיחתם ביום שישי, אם לא יהיו הפתעות, הוא כישלון אסטרטגי. כישלון לישראל. כישלון לארה"ב. כישלון לכל מי שרצה לראות מזרח תיכון חדש. כישלון למדינות הסוניות המתונות, או מתונות יחסית, שאיראן היא איום מתמיד עליהן, גם, אבל לא רק, בגלל האיבה ההיסטורית בין סונים לשיעים. אבל הפעם, לפחות הפעם, נתניהו הוא לא האשם העיקרי. זה לא חשוב באיזה מהלך היה נוקט נתניהו – טראמפ גמר אומר להגיע להסכם. ספק אם היה פעם מצג כזה של להיטות, שכולה חולשה, על ידי מנהיג מעצמה. נכון שהיו סימנים מוקדמים שטראמפ הוא משענת של קנה רצוץ. הרי הוא הגיע להסכם עם החות'ים – ללא ידיעת ישראל ותוך כדי הפקרה של ישראל - גם למצור ימי וגם לשיגורים נוספים של טילים וכטב"מים. והוא גיבש את הסכם עשרים הנקודות – שוב ללא התייעצות עם ישראל. ייתכן בהחלט שהפסקת האש עם החמאס, לפחות באותה נקודת זמן, הייתה הדבר הנכון לישראל. אבל היא בוודאי הייתה נגד רצונה של ממשלת ישראל, ובעיקר נגד רצונו של בנימין נתניהו.
ולמרות זאת, לאחר ההתקפה המשותפת על איראן, היה נדמה שטראמפ מבין שהמעצמה השיעית היא איום אמיתי על האינטרסים האמריקאיים, גם בלי קשר לישראל. הרי איראן מהווה איום מתמיד על מדינות המפרץ השכנות. הרי איראן מחזקת את החיזבאללה, החמאס והחות'ים, וגורמת בכך לאי-סדר אזורי. אבל מתברר שזו הייתה נחישות לטווח קצר. טראמפ הוא לא צ'רצ'יל. הוא לא רצה דם, יזע ודמעות כדי להביס את ציר הרשע. הוא רצה ירידה במחירי הדלק. ולעזאזל האינטרסים האמריקאיים לטווח הארוך. ולעזאזל כל ההצהרות וההבטחות שלו. ולעזאזל ישראל.
וגרוע מכך. זה לא ברור אם הייתה תוכנית אב שטנית של יחיא סינוואר. אבל אם הייתה תוכנית כזאת – טראמפ משרת אותה. זה לא התחיל השבוע. משום שהסכם הפסקת האש ושחרור כל החטופים עם החמאס הושג גם בזכות התערבות טורקית וקטארית. שתי המדינות הללו, שפועלות תחת האידיאולוגיה של האחים המוסלמים, זכו לשדרוג אסטרטגי. סעודיה לא נותרה אדישה. במקום נורמליזציה עם ישראל – היא פנתה לציר הפקיסטני-טורקי. בעניין הזה לפחות, אחריותו של נתניהו לא פחותה מזו של טראמפ. משום שגם חודשים לאחר שהחלה מלחמת ה-7 באוקטובר הייתה נכונות סעודית לקידום הנורמליזציה. אבל נתניהו, כמו נתניהו, סירב לשלם מס שפתיים לעניין הפלסטיני. בין יצירת קואליציה אזורית עם המדינות הסוניות לבין קואליציה עם בן גביר וסמוטריץ' – נתניהו העדיף את האחרונים.
טראמפ נבחר, כדאי להזכיר, גם כריאקציה נגד הגל הפרוגרסיבי שהרבה מאוד אמריקאים מאסו בו. ברמה הגלובלית, טראמפ הלך על הקלף של: MAGA Make America Great Again. אבל קרה משהו הפוך
טראמפ נבחר, כדאי להזכיר, גם כריאקציה נגד הגל הפרוגרסיבי שהרבה מאוד אמריקאים מאסו בו. ברמה הגלובלית, טראמפ הלך על הקלף של: MAGA Make America Great Again. אבל קרה משהו הפוך. למשך שעות, בלילה שבין ראשון לשני, המעצמה הגדולה בעולם נכנסה לפאניקה – בגלל שישראל העזה להגיב לארגון טרור, החיזבאללה, שהפר שוב ושוב את הפסקת האש. הזעם הופנה לישראל. לא לאיראן. לא לחיזבאללה. מפגני העוצמה נותרו בסרטוני AI שטראמפ מייצר, שבהם הוא מציג את עצמו כסופרמן עולמי. במציאות אין זכר לעוצמה הזאת.
וזה גרוע יותר. איראן פרסמה את 14 הנקודות של מזכר ההבנות. טראמפ ניסה להכחיש. הרי מופיע שם סעיף של הזרמת 300 מיליארד דולר, סכום אסטרונומי, לשיקום איראן. מעין פיצוי על נזקי המלחמה. לא יכול להיות. הרי בדרך כלל הצד שהובס משלם פיצויים. אם איראן היא זו שמקבלת פיצויים – היא הצד המנצח. כך שהסעיף הזה נשמע כמו פנטזיה איראנית. פנטזיה? הלוואי. אתמול אישר ג'יי די. ואנס, סגן הנשיא, שאכן יהיו פיצויים כאלה. הוא רק הבטיח שלא האמריקאים ישלמו, אלא מדינות המפרץ. סליחה?! הן גם הותקפו וגם ישלמו? קשה להאמין. אבל זה בדיוק הסיפור.
מעולם, אבל מעולם, לא גילתה המעצמה החזקה כל כך חולשה מפחידה כל כך מול מדינה שכביכול הובסה כל כך. אבל טראמפ הגיע. ומתברר שזה מה שקורה.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.06.26
