לא שאני מזלזלת במחקרים. אם נמצא בקופת הכנסת תקציב לעריכת מחקר בקנה מידה ארצי – טוב להיווכח שהוא לא נחטף לשום מטרה אחרת. ואם היוזמה באה מאיש חינוך כמו ח"כ חילי טרופר – אין ספק שמול עיניו עמדה אך ורק טובת הילד. אבל בתכלס, מה לא ידענו לפני שפורסמו מסקנות המחקר?
החידוש היחיד שנחשף בו הוא היקף התופעה. 320 אלף תלמידים, ואף יותר, הם לא בגדר ערוגה קטנה שסובלת מהיעדרותו הממושכת של אחד משני הגגנים הקבועים שמופקדים בשיגרה על שלומה ושגשוגה. אי לכך, הנתון המצמרר הזה נרשם ותוייק, אבל מה הלאה?
אין הלאה. מערכת החינוך הישראלית הגיעה ל"דד אנד". אין מוצא. וגם בדוח הזה אין שום בשורה, מפני שמרבית הסעיפים בחוזר מנכ"ל משרד החינוך מנוסחים כהמלצות ולא כהוראות מחייבות. והעובדה שהמסמך השאיר שיקול דעת רחב למנהלים ולצוותים החינוכיים היא לעג לרש.
ייתכן שבראשי הקודקודים חלפה לרגע המחשבה שצרת רבים תמציא נחמה לעורף, למשפחות שעד כה גיששו בחשיכה ותהו אם חיימק'ה שלהם הוא היחיד שחזר להרטיב בלילה, שלא קם בבוקר, שמבריז מהכיתה ושלא ממלא את חובותיו.
זה יתחיל לגמגם, זאת תפתח הפרעות אכילה, ואלה לא מקרי קיצון. זה מה שקורה אחרי שנתיים וחצי של מלחמה, שמטלטלת את קורות היסוד של החיים ושל המשפחה
אז לא. בכל משפחה של מילואימניק יש לפחות ילד אחד שמגיב למציאות באופן קשה יותר מזה של אחיו ואחיותיו. ואין שום נחמה בידיעה שאפילו למח"ט הגיבור והנועז יש בבית לפחות ילד אחד שעד ל-7 באוקטובר הוגדר כ"רגיש" ובסבב השני כבר קיבל תגית של "בעייתי". ככה זה היה מאז ומתמיד, פרחים שונים צומחים בערוגה, יש ביניהם כאלה שיצליחו לשרוד שלושה שבועות עם כמות מופחתת של מים ושמש ויש כאלה שינבלו מיד. זה יתחיל לגמגם, זאת תפתח הפרעות אכילה, ואלה לא מקרי קיצון. זה מה שקורה אחרי שנתיים וחצי של מלחמה, שמהדהדת בחדרי הלב ומטלטלת את קורות היסוד של החיים ושל המשפחה.
שניים מנכדיי – יהלי ועילם – עומדים לעלות לכיתה א'. הם, כמו כל הילדים שמסיימים עכשיו גן חובה, הגיעו לעולם בקורונה, אמא שלהם הניקה אותם עם מסיכה על האף, ודקה אחרי שהחיים סוף סוף חזרו למסלולם והם חזרו למסגרות פרצה המלחמה, ובעקבותיה באו מלחמת איראן הראשונה והשנייה. מה אנחנו מצפים מילדים שבכל שש שנות חייהם לא זכו אפילו בשבוע אחד שאפשר להגדירו כנורמלי, רגיל ומשעמם?
סמדר שירצילום: אביגיל עוזיכן, אנחנו. אין לי ציפיות ממערכת חינוך מדולדלת וכושלת שאפילו לא מסוגלת למלא את מכסת כוח האדם הדרושה לפתיחת שנת הלימודים הבאה. אנחנו זה סבתות ודודות וגם אימהות שעדיין לא הגיעו לסף קריסה. וגם סבים, כמובן. כל מי שכבר יצא לפנסיה ומחפש תעסוקה עם סיפוק. זאת ההזדמנות החד פעמית שלנו להקדים תרופה למכה. לחבק, לדובב, לשתף, לייעץ או סתם לשתוק ביחד, באיזה "חדר שקט" או בדשא על מחצלת. אם לא נתגייס למשימה הלאומית הזאת עכשיו, בעוד שנתיים יופץ לתקשורת דוח מלומד ומכובד שיצביע על תופעה חדשה – יש קשר בין אבא מילואימניק בסבב חמישי לבין פשוש שמתקשה לסגל לעצמו את רזי האלף-בית.
