ההצהרות האחרונות של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, במהלך ועידת ה-G7, נשמעות כמו רעידת אדמה, מרגישות כמו רעידת אדמה ועלולות להוביל לשינויים דרמטיים, טקטוניים במזרח התיכון. הבעיה היא שהפעם ההצהרות הללו מציירות מפה חדשה בעייתית מאוד למדינת ישראל. אפילו ההצהרה שקדמה להן אתמול, שההסכם עם איראן הוא רק בגדר "מזכר הבנות" ו"אם האיראנים לא יתנהגו כמו שצריך, נחזור מיד להטיל פצצות ישר על הראש שלהם", כבר לא באמת מרככת את המכה. ישראל במילים הכי עממיות, פשוט אכלה אותה.
כאשר טראמפ מדבר על זכותה של איראן לטילים בליסטיים כי גם למדינות אחרות יש ועל כך שסוריה של אחמד א-שרע יכולה לטפל בחיזבאללה, מדובר במכה קשה לישראל. לא רק לבנימין נתניהו שכשל בפעם המי יודע כמה בתפקידו ולא השכיל לתרגם הישגים צבאיים משמעותיים של צה"ל, מוסד, אמ"ן, להישג מדיני משמעותי אחד מול איראן. מדובר במכה לכל ראש ממשלה שיהיה פה לאחר הבחירות באוקטובר ולכל אזרח ישראלי שמתגורר במדינה. שלל החיסולים המבריקים של מדעני הגרעין, של הצמרת האיראנית, ההפצצות על ערי הטילים, הפגיעה שישנה בפרויקט הגרעין האיראני ומה לא, כל אלה נותרו הישגים טקטיים בלבד ולא הובילו לפעולות מדיניות שיביאו לפגיעה של ממש ביכולת האיראנית לפעול נגד ישראל או שיעצרו את פרויקט הגרעין שלה, גם לא לשינוי המשטר באיראן. אין הכוונה פה לשמוח לאידם של תומכי נתניהו, מאחר שהמציאות הרבה יותר קשה מכך: טראמפ מצייר לנגד עינינו המשתאות מזרח תיכון חדש שבו איראן היא מעצמה אזורית לכל דבר ולצידה, חשובה לא פחות, המדינה "המורכבת", קטאר.
השיחות בין טהרן לוושינגטון, בתיווך קטארי, מדגישות את התהליך המדאיג שמתרחש פה מתחת לאפינו, לא פחות מזה של התעצמות איראן: ג'רוזלם - אאוט, דוחא - אין. ולא רק לירושלים יש סיבות לדאגה: גם מדינות המפרץ שהפכו למטרה של הטילים של איראן במלחמה האחרונה, מבינות כעת מי הולכת להכתיב לוושינגטון את מהלכיה במזרח התיכון. לא זו בלבד שמאות מיליארדי דולרים עלולים להגיע למשטר האייתוללות ולבנות הברית שלהם בציר השיעי, אלא שהספונסרית המרכזית של האחים המוסלמים וחמאס, כלומר קטאר, הופכת לשחקנית מפתח קריטית בעיני הבית הלבן והצוות של טראמפ. האם הדבר קשור לאינטרסים כלכליים בלבד? ייתכן, אך בשורה התחתונה – המדינה שאירחה את צמרת חמאס ערב 7 באוקטובר, שהפעילה את ערוץ "אל-ג'זירה", שמימנה את האחים המוסלמים ותמכה בהם ואפילו הפעילה סוכני השפעה (במקרה הטוב) בלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו, היא זו שמכווינה את האסטרטגיה האמריקאית באזור.
השיחות בין טהרן לוושינגטון, בתיווך קטארי, מדגישות את התהליך המדאיג: ג'רוזלם - אאוט, דוחא - אין. ולא רק לירושלים יש סיבות לדאגה: גם מדינות המפרץ שהפכו למטרה של הטילים של איראן במלחמה האחרונה, מבינות כעת מי הולכת להכתיב לוושינגטון את מהלכיה במזרח התיכון
להתפתחות הזו עלולות להיות השלכות גרועות ודרמטיות על המציאות בלבנון, בעזה, בתימן ובשאר מקומות. ספק אם לנוכח ההסכם האמריקאי-איראני בחסות קטאר, ממשלת לבנון האנטי-חיזבאללה, תוכל להמשיך לפעול נגד הדומיננטיות של הארגון השיעי. להפך. הכספים האיראניים יזרמו כעת ביתר שאת ובחסות הפסקת אש שבה ידיה של ישראל עלולות להיות קשורות, ניתן לנחש ששיקומו של חיזבאללה לא יימשך זמן רב מדי. החות'ים יזכו לעדנה מחודשת בתימן וכך גם בעזה – קשה לראות את הממשל האמריקאי הקשוב כל כך לקטאר, מעניק אור ירוק לישראל לפעול בחופשיות נגד הקמה מחדש של התשתיות הצבאיות של חמאס ברצועה.
ישראל תקועה במציאות גיאו-פוליטית מסובכת במזרח התיכון וצריך להודות בכך, ואפילו אם יפרוש נתניהו לביתו מחר בבוקר ספק אם הדבר ישתנה. המצב קשה עוד הרבה יותר כאשר מדובר על הזירה המדינית הבינלאומית ודעת הקהל בארה"ב. המעמד של ישראל בקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית מידרדר, אך כך גם בקרב תומכי המפלגה הרפובליקנית. ואם הייתה קמה מפלגה שלישית גדולה בארה"ב, ניתן לנחש שמצבנו היה זהה גם שם. באירופה מצבנו אפילו גרוע יותר, וכולנו, לא רק תומכי נתניהו, ניאלץ לשלם את הנדוניה הזו ביום שלאחר הבחירות.
ההימור של נתניהו על מלחמה מול איראן, מבלי לחשוב על תוכנית יציאה, מבלי לחשוב על מטרה ברורה ומציאותית, מתפוצץ כעת לכולנו בפרצוף. היה מי שלעג בתחילת המלחמה מול איראן לאלה שכתבו ואמרו שנדרשת "תוכנית יציאה" מהמלחמה. אחד מהם אפילו כינה אותם "מרעילי בארות". הבעיה שהיהירות של מקבלי ההחלטות בישראל בתחילת המלחמה, כמו גם העיוורון של רבים מאיתנו שסירבו לשאול את השאלות הקשות והתעקשו לשים לנו חומר מאלחש במי השתייה, הביאו אותנו למציאות אזורית חדשה שתפגע בעתיד כולנו.
