"שום דבר טוב לא מאיים עלינו". האמירה הזו של אביגדור ליברמן, שהתחילה כבדיחה, מקבלת בימים אלה משמעות חדשה. פתאום היא כבר לא מצחיקה, כי זה באמת מצבנו. וכשמסתכלים על השבוע הזה שבו נחתם מזכר ההבנות בין ארה"ב לאיראן; נתניהו נושא את נאום ה"אתם ואני" - אתם הייתם לפני הכחדה ואני הצלתי אתכם; טראמפ משפיל את ידידו הטוב והופך אותו לילד הכאפות של המזרח התיכון ואיתו גם אותנו - לא נותרה אופציה אחרת לראות את המצב.
אם הגענו לכך שנשיא ארה"ב לא רק תומך בזכותה של איראן להחזיק בטילים בליסטיים כי "גם לאחרים יש", אלא אפילו טוען שלדעתו טהרן חייבת שיהיו לה כמה, נדמה לי שאפשר לסכם את מפעל חייו של נתניהו ככישלון מוחלט.
בזכות נתניהו אנחנו עומדים היום מול איראן שתהיה גרעינית (או לא), אבל כשהיא משולבת בכלכלה הבינלאומית היא תהפוך למדינה העשירה ביותר במזרח התיכון, תיהנה מהכנסות עתק ומלגיטימציה בינלאומית אדירה שתאפשר לה להקים חיל אוויר ומערכות הגנה אווירית, מה שלא היה לה קודם. כזאת היא מורשת נתניהו: הוא לקח אויב שעיקר סכנתו הייתה באיום הפוטנציאלי שלו והפך אותו לאויב עם יכולות פגיעה והשמדה ממשיות. הוא הימר על כל ערימת הז'יטונים שהייתה בידיו ואיבד הכל. לאורך השנים טובי המומחים חשבו שגם אם איראן תגיע לנשק גרעיני, היא לא תעז להשתמש בו נגד ישראל בהבנה של מה שיש לישראל בתחום הזה. אבל נתניהו הביא לכך שאחזקת טילים בליסטיים היא דרישה לגיטימית, כי לדעת ידידה הגדול של ישראל מאז ומעולם, "אם לסעודיה יש, למה לא לאיראן?".
"מה שקרה לנו השבוע", אומר ליברמן, "זה האסון המדיני הכי גדול מאז קום המדינה. קודם הממשלה הזאת הביאה אותנו לאסון הביטחוני הגדול ביותר, ועכשיו למדיני. ראש הממשלה הביא עלינו הסכם שמבטיח שאיראן תהיה גרעינית, ובנאום שלו השבוע הוא הצליח לא לומר אפילו מילה אחת של אמת. כל האסטרטגיה שלו עכשיו היא של הפחדה: כל עוד אני ראש ממשלה לא יהיה להם גרעין. מה המשמעות של הדברים האלה אם לא ניסיון להפחיד אותנו שכל ראש ממשלה שיבוא אחריו כן יביא עלינו גרעין? ובכלל, נתניהו אמר בנאומו שישראל עמדה לפני השמדה? לא דובים ולא זבובים".
בזכות נתניהו אנחנו עומדים היום מול איראן שתהיה גרעינית (או לא), אבל כשהיא משולבת בכלכלה הבינלאומית היא תהפוך למדינה העשירה ביותר במזרח התיכון, תיהנה מהכנסות עתק ומלגיטימציה בינלאומית אדירה שתאפשר לה להקים חיל אוויר ומערכות הגנה אווירית, מה שלא היה לה קודם
לא צריך להכביר מילים על נאום נתניהו. אפילו חסידיו השוטים או עבדיו הנרצעים מתחילים להבין מה קורה. היה מקובל אצלם לומר שלא ראוי לסכם את המצב תוך כדי תנועה. ששום דבר לא נגמר עד שהוא נגמר. שצריך סבלנות. שמדובר בתהליכים היסטוריים. אז ישבנו בשקט.
אבל עכשיו זה נגמר. זיכרון הדברים או ההסכם שייחתם סופית בעוד 60 יום, הוא איזושהי נקודת סיום. לא סיום מוחלט כמו הניצחון המוחלט, אבל בהחלט אתנחתא שמאפשרת לנו לעצור ולמנות את ה"הישגים" של הממשלה, שבכל יום מנחיתה על הציבור הישראלי הישג מתועב אחר. מההצבעה במליאת הכנסת שאישרה על חסינותה של טלי גוטליב שחשפה את זהותו של איש שב"כ, ועד הפרסומים על שלושת נכדיו העריקים של אריה דרעי, האיש שיושב בקבינט הביטחוני-מדיני ושותף בכיר לשליחתם של החיילים להיהרג בשדות הקטל בלבנון. כי כמה זה קל לשלוח אחרים למות. קל כמעט כמו שהיה להחליט על הפקרתם של החטופים במנהרות חמאס. "אני גאה בהם", אמר דרעי באחד מהראיונות על הנכדים שיש נגדם צווי מעצר, בלי שום נימה של התנצלות, מבוכה או בושה. כי מה לממשלה הזאת ולבושה. לצניעות. להכרת הטוב. איך אומרים, פני הדור כפני הכלב? נדמה לי שאלו פניה של הקואליציה.
ה"הישגים"
והיו לנתניהו עוד "הישגים" שניתן למנות. כמו איך איבדנו את מה שהתגאינו בו יותר מכל - מערכת היחסים המיוחדת עם ארה"ב. האם אחרי השבועות האחרונים יש עוד מישהו שחושב שאם נזדקק לעזרתה של אמריקה, היא תתייצב מיד? האם יש מישהו שמרגיש ביטחון בכך שאנחנו מוגנים? האם הסכם העקרונות, שצריך לקרוא בו שוב ושוב כדי להאמין, נותן איזושהי הצדקה לחשוב כך? האם הדברים שאומר טראמפ מדי יום על ראש ממשלת ישראל – חלקם במסיבות עיתונאים וחלקם בתיווכו של ברק רביד – נותנים סיבה לתת אמון במי שמשנה את עורו חדשות לבקרים, ושמבחינתו ישראל out ואיראן in ?.
ארבעה חודשים לפני הבחירות, נתניהו תקוע מול שלוש חזיתות פתוחות, כשבעוד חודשיים צה"ל יידרש לסגת מלבנון, והפטרון של נתניהו מציע להעביר את האחריות על חיזבאללה לידי ראש הממשלה הסורי, זה שעוד לא נמחקו לו שאריות הדעאש מהשפתיים. ואם זה לא מספיק למר ביטחון, כדאי שיביא בחשבון גם את ההתפוצצות בגדה המערבית, כפי שהתריעו בפניו אתמול בכירים, ביניהם שני ראשי ממשלה לשעבר, רמטכ"לים לשעבר ועשרות יוצאי מערכות הביטחון. "קריאת השכמה", הם כתבו ותיארו את פעילות המחבלים היהודים נגד התושבים הפלסטינים. במקום מימוש של ההישגים הצבאיים המרשימים, אנחנו רואים התנהלות עלובה ומשפילה מול הנשיא האמריקאי, כניעה לקיצוניים הפוליטיים שסביבו, המשך ההפקרה של הצפון ושל החיילים שיושבים בלבנון, וסגירת עיניים מול ההפקרות שמתרחשת בשטחים. אם בעוד ארבעה חודשים מדינת ישראל לא תחליף את ראש הממשלה ותיפטר מהקואליציה שמביאה עלינו הרס וחורבן, זה יהיה סופה של המדינה שכמעט ושכחנו שהייתה כאן. שני שותפים בקואליציית השינוי עשו השבוע מאמץ עילאי כדי להפיח איזושהי תקווה, ולא, לא מדובר בקמפיין התקווה של בנט, אלא בהבטחות המרומזות שלו שהוא אכן יעשה הכל כדי לשכנע את הציבור שהוא המתאים ביותר לרפורמות הענקיות שהוא מבטיח - אבל הוא מציב את טובת המדינה מעל מקומו האישי.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזיליברמן עדיין מתנגד לשילובם של חרדים וערבים בקואליציה הבאה כדי למנוע "קואליציה מגדרית", כדבריו, אבל הוא צופה למחנה השינוי ניצחון גדול: "לפחות 63 מנדטים, והקמתה של קואליציה ציונית וממלכתית". האם גם הוא מוכן, כמו בנט, להבטיח, לרמוז, שהוא יהיה מוכן לוותר על ראשות הממשלה ולהתייצב מאחורי אחד משותפיו? "אני מפרגן לכולם", הוא אומר. "קודם צריך לנצח, אחר כך אני מבטיח לך שנדע להסתדר בינינו ולהחליט מי יהיה ראש הממשלה".
פורסם לראשונה: 00:00, 19.06.26
