הפעלת הכוח בלבנון אינה מתקיימת בחלל ריק. היא מתרחשת בזמן שישראל מתוסכלת מההסכם בין ארה"ב לאיראן, כשדוברים בולטים בערוץ של השליט קוראים לשבשו, וכשנתניהו מנסה לשדר התקפיות מול הבייס שמסרב לקבל את הרעיון שוושינגטון סוגרת עסקה עם טהרן מעל ראשה של ירושלים.
מכאן נובעת סכנה חמורה: שפעולה צבאית שאינה רלוונטית באמת לאירוע בשטח תהפוך לכלי לפריקת תסכול מדיני.
תקיפות צה"ל בלבנון, סוף השבוע
(צילום: דובר צה"ל)
כשרחפן של חיזבאללה פוגע בכוח במרחב הצהוב, תקיפה בדאחייה או בצפון לבנון לא בהכרח עונה על הבעיה המבצעית. אבל היא כן יכולה לשדר התנגדות להסכם, להכעיס את וושינגטון, ולתת לאיראן תחמושת לטעון שישראל מפירה את הסדר האזורי החדש.
מחיר דינמיקה כזו עלול להיות כבד בהרבה ממחירו של עוד יום קרב בלבנון. אם טראמפ ישתכנע שישראל מסכנת את ההסכם שהוא רואה בו הישג אישי, הוא עשוי להעניק לאיראן ויתורים נוספים כדי להצילו - ואז ישראל תשלם פעמיים: גם באבידות ובשחיקה בלבנון, וגם בהסכם גרוע יותר מול איראן. ואם ישראל תביא את טראמפ לכישלון פומבי במו"מ, החשבון עלול להגיע לקופה בירושלים: עזה, יהודה ושומרון, אספקת נשק, חופש פעולה בלבנון, ואולי גם עצם היחסים עם הממשל הידידותי ביותר לכאורה שישראל יכלה לדמיין.
ישראל כבר הייתה בסרט הזה. היא נכנסה ללבנון ב-1982 כדי להרחיק איום מעל יישובי הצפון, הקימה רצועת ביטחון, וישבה בה 18 שנה. בהתחלה הוצגה הרצועה כשכבת הגנה, ככל שחלף הזמן, המשמעות שלה השתנתה והיא הפכה למשימה בפני עצמה. זה היה הרגע שבו רצועת הביטחון הפכה למלכודת: כל מוצב דרש מוצב שיאבטח אותו; כל רכס שולט דרש גבעה נוספת מעליו; כל פגיעה בכוח יצרה צורך להגיב, וכל תגובה יצרה עוד חיכוך. עד הנסיגה בשנת 2000, ישראל כבר לא ניהלה רק מדיניות ביטחון בצפון, אלא מערכה שנועדה להצדיק את המשך השהייה בלבנון.
עכשיו, יותר מרבע מאה אחרי הנסיגה, ישראל עומדת שוב על אותו מדרון חלקלק. אבל העומדים בראש הממשלה רק מתחרים זה בזה מי יתפייט בהתרגשות רבה על הכיבוש מחדש של הבופור, משל היה זה הרובע היהודי אחרי מלחמת ששת הימים ולא סמל מקולל לממשלה שהייתה משוכנעת שאפשר להחליף שלטון במדינה עויינת, ומצאה עצמה בבוץ טובעני ומחיר ספוג בדם מאות חיילים שנשפך לשווא.
הפעם, לכאורה, אין זו רצועת הביטחון הישנה, אלא קו חדש, צהוב, קדמי, עטוף במונחים עדכניים: מרחב הגנה, הסרת איום, תשתית תת-קרקעית ומרכזי כובד. אבל השאלה הישנה חוזרת במלוא חריפותה: האם ישראל מחזיקה שטח כדי להגן על אזרחיה, או מסכנת את חייליה כדי להצדיק את עצם ההחזקה בשטח.
ההצצה הראשונה למלכוד
בימים האחרונים קיבלנו הצצה ראשונה לאופן שבו ההסכם בין ארה"ב לאיראן עלול לכבול את ישראל דווקא בזירה הלבנונית. אירוע הטנק שבו נהרגו ארבעה לוחמי צה"ל טרם הוברר עד תומו. אם האירוע שהצית את יום הקרב כולו אינו ברור, ואם לא הוכח שחיזבאללה הוא שפגע בטנק, היה מקום לבדוק, להסביר לציבור מה ידוע ומה לא, ורק אז להחליט כיצד מגיבים. במקום זה ממשלת ישראל מיהרה להבטיח תגובה חריפה. חיל האוויר תקף בלבנון. חיזבאללה הגיב. ישראל תקפה שוב. ואז איראן, שקראה את המפה מהר יותר מכמה מקבלי החלטות בירושלים, טענה כי ישראל מפירה את ההסכם והחלה לאיים שוב בקלף הורמוז.
כך נוצר החיבור החדש והמסוכן: בין טנק שרוף בדרום לבנון לבין נתיב השיט החשוב ביותר לכלכלה העולמית. בין כפר תיבנית לבין הורמוז. בין אירוע טקטי לא ברור לבין מו"מ אמריקני-איראני שבו ישראל ממילא אינה יושבת בחדר, אבל עלולה לשלם את מחירו.
חלק מהותי מהתסבוכת קשור לציר הזמן. "בגלל הבחירות נתניהו לא יכול לסגת", אומר גורם ביטחוני בכיר. "בגלל שכל יהבו בטראמפ הם מנהלים אותנו ועוצרים אותנו ולא מאפשרים באמת להילחם שם. תסבוכת רצינית".
לאחר ההסכם בין ארה"ב לאיראן, ישראל פירסמה מפה ובה קו צהוב חדש בדרום לבנון. השטח הכלוא בין הגבול הבינלאומי לבין אותו קו נאמד ביותר מ-600 קמ"ר וכולל כ-60 כפרים. מבחינת ישראל, זהו מרחב הגנה קדמי. מבחינת חיזבאללה, לבנון, איראן והעולם, זה נראה כמו כיבוש ישראלי של שטח שבו נמצאים מחבלי חיזבאללה.
כאן מתחילה הבעיה. אי-אפשר לייצר הפסקת אש אמיתית במרחב כזה אם לא סוכם מראש מה מעמדו ומה מותר לכל צד לעשות בתוכו. צה"ל, בכוחות מוגבלים, עוסק בטיהור השטח; חיזבאללה ממשיך לפעול בו; וכל היתקלות מקומית עלולה להפוך למשבר אזורי, אם לא עולמי.
זו הפסקת אש על תנאי, בתוך שטח שבו התנאי עצמו לא הוגדר. כשחוליית חיזבאללה משגרת רחפן או פוגעת בכוח בתוך השטח הצהוב, ישראל מתייחסת לכך כהפרה. אבל מבחוץ, ובוודאי מטהרן, נשאלת השאלה מדוע עצם הפעולה הישראלית באותו שטח אינה המשך לחימה. ישראל מצפה שהעולם יקבל את ההבחנה שהיא משרטטת בין פעולה בתוך מרחב ההגנה, אזור שהיא החליטה עליו ושירטטה לו מפות, לבין פעולה מחוצה לו. זו הבחנה שנשמעת סבירה בתדרוך צבאי, אבל היא מתפוררת כמעט מיד בזירה המדינית.
"מרחב האבטחה שתפס צה"ל בלבנון, המכונה 'קו הנ"ט', שכן מטרתו היא למנוע ירי נ"ט ישיר על היישובים, הוא מענה חלקי מאוד, שכן חיזבאללה יכול לירות רקטות וכטב"מים גם לטווחים ארוכים יותר", כותב גל פרל, ראש תחום יבשה והעורך הראשי של כתב העת של צה"ל "בין הקטבים", וסרן במילואים בעוצבת הצנחנים "חיצי האש". אם להשאיר בכלל כוחות בלבנון, אומר פרל, אז רק ברצועה צרה, בתפיסת הגנה קשוחה ואפקטיבית, לוודא שאין עוד 7 באוקטובר. כל השאר - בזבוז זמן, כסף ודם.
דברי דובר צה"ל בערב שישי הבהירו את עומק הבעיה. ההוראות לכוחות בשטח, אמר תא"ל אפי דפרין, לא השתנו. צה"ל ממשיך להרוג מחבלים במרחב ההגנה ולהרחיק איומים מתושבי הצפון. במונחים צבאיים זה נשמע כמעט מובן מאליו. במונחים מדיניים זו הוראה שמייצרת כמעט בוודאות את ההיתקלות הבאה.
צה"ל ממשיך להילחם בתוך מרחב שהוא עצמו הגדיר כמרחב הגנה, אך עדיין אינו שולט בו שליטה מלאה. חיילי צה"ל ימשיכו לפגוש אנשי חיזבאללה; אנשי חיזבאללה ימשיכו לירות, להטמין, לשגר רחפנים או להסתתר; ישראל תמשיך להגיב; וחיזבאללה יגיב בחזרה. כל זה יקרה תחת כותרת של הפסקת אש, בזמן שארה"ב מנסה לשכנע את איראן שהמלחמה באזור הסתיימה. זה בדיוק המנגנון שעלול להפוך אירוע מקומי למנוף לחצים איראני.
רגל פה, רגל שם
הבעיה המבצעית אינה חדשה. כבר אחרי פעולה בלבנון ביולי 1981, כשכוח צנחנים פשט על בסיס מחבלים, עלתה בתחקיר הטענה שאם פושטים על גבעה צריך לכבוש גם את הגבעות השולטות עליה. רא"ל רפאל איתן, אז הרמטכ"ל, הזכיר בגיחוך את מה שכל מי שנלחם בלבנון למד בדרך הקשה: לכל גבעה שולטת יש עוד כמה גבעות ששולטות עליה. זו לא הערה טקטית; זו תורת המלכודת הלבנונית.
בעידן של רחפנים, כטב"מים, טילי נ"ט, רקטות וחימושים מדויקים, גם עומק נוסף אינו מבטיח ביטחון. הוא יכול לקנות זמן, לשפר תנאי פתיחה, להקשות על פשיטה קרקעית נוסח 7 באוקטובר - אבל הוא אינו מבטל את האיום.
לכן השאלה אינה אם נכון להחזיק רצועת אבטחה, אלא מה קורה כשהמרחב הזה מתנפח לעשרות כפרים ולמאות קילומטרים רבועים, וכשהמשימה שבגללה עושים את כל זה ומשלמים מחיר נורא, מתערפלת ונעה בין עוברת מהגנה על הצפון להחלשה כללית של חיזבאללה, להכנת קרש קפיצה עתידי, או להפעלת לחץ פוליטי על ההסכם עם איראן.
כאן נחשפת חולשה נוספת: התמרון הקרקעי אמור להיות כלי הכרעה, אבל כזה שחייב לשרת יעד ריאלי וברור. מה שישראל עושה כעת נראה כמו רגל פה ורגל שם: רגל אחת בייצוב קו הגנה משופר, ורגל שנייה במבצעים שמרמזים על שאיפה להכרעה, בלי שיש באמת כוח, זמן, לגיטימציה וחופש פעולה להשלימה.
כך נוצר מצב שבו כל הישג טקטי נשחק מיד משום שאינו מחובר לרעיון אסטרטגי. הכוח כבר בוזבז על החזקה, על תגובות, על הרחבות חלקיות. וכשאין מספיק כוח ללכת עד הסוף, וגם אין החלטה לסגת לאחור, נולדת רצועת ביטחון חדשה.
גורמים בכירים בישראל מביטים במצב בעיניים חרדות. חלק מהחרדה היא שהצבא לא שואל לשם מה כל זה. הדרג המדיני, בטוחים רבים בצמרת מערכת הביטחון, מתאווה לפוצץ את ההסכם בין ארה"ב ואיראן, וכופה או מאשר לצבא מהלכים מסוכנים, חסרי היגיון, נטולי תוחלת, תכלית ותועלת, והצבא רק מהנהן וממשיך כקבלן פיצוצים לבצע את המשימות בלי לומר דבר.
אחרי שעמד על הרגליים האחוריות נגד כיבוש עזה והרג החטופים, במקום שהרמטכ"ל זמיר יקדיש את כל זמנו לשלוחים של השליט העליון (חיזבאללה, חמאס, ג'יהאד, החות'ים וכו'), הוא הופך אסקופה נדרסת לשלוחים של שליט אחר, לשופרות המפקד העליון, וחוטף בליסטראות רעל. הקונסיליירי של נתניהו קורא לו הרמטכ"ל המקופלן ומפיל עליו את כל חדלון ראש הממשלה. במצב הזה, אין להתפלא שהצבא פעמים רבות, רבות מדי, חושש מלהגיד את דעתו.
ולא, אין המדובר בהפסקת או הפחתת המחויבות להגן על יישובי הצפון. להפך. אבל הגנה רצינית אינה שחזור אוטומטי של הבוץ שממנו יצאה ישראל בשנת 2000. צה"ל צריך לומר לדרג המדיני את מה שהוא מסרב לשמוע: אם המשימה היא מניעת פשיטה, אפשר אולי להחזיק קו מצומצם יותר ולשפר דרמטית את ההגנה. אם המשימה היא הכרעת חיזבאללה בדרום לבנון, נדרש מבצע אחר, יעד אחר, כוח אחר והסכמה מדינית אחרת. ואם המשימה היא להמשיך להתקדם, להגיב, לטהר, להחזיק ולהמתין - זו אינה משימה ולא התקדמות. זו שקיעה.
הבעיה הגדולה היא שהשפה הצבאית מאפשרת להסתיר את היעדר ההכרעה, כך דיברו גם בעבר בלבנון. אבל בסוף, כל ניסוח כזה צריך להיבחן בשאלה אחת: האם הוא מקרב את היום שבו תושבי הצפון יהיו בטוחים יותר וחיילי צה"ל יהיו חשופים פחות, או שהוא רק מוסיף עוד שכבה של הצדקה להישארות בשטח.
רצועת ביטחון מתחילה תמיד כהבטחה להרחקת האיום. היא ממשיכה כהיגיון טופוגרפי. היא מתבססת כשהחיילים מתחילים להגן על הקו יותר משהקו מגן על האזרחים. והיא מסתיימת, אם לא עוצרים בזמן, בשנים של שחיקה, באבידות, ובשאלה ציבורית שנשאלת מאוחר מדי.
בין הורמוז לנבטיה, בין הסכם איראני לטנק בדרום לבנון, ישראל שוב ניצבת מול אותה שאלה ישנה. האם היא מנהלת מערכה שיש לה יעד, סוף ותכלית - או שהיא נכנסת מחדש למרחב שבו כל יום יוצר את הצורך ביום שאחריו. השאלה הזו חייבת להישאל עכשיו, לפני שהקו הצהוב יהפוך לרצועת הביטחון החדשה.
