"מאמי" היא אחת המילים הנפוצות בישראל. "מאמי", קורא הגבר לאשתו, אהובתו, לחברות לעבודה, לבנותיו. "מאמי", קוראת האישה לבעלה, אהובה, לבנותיה, לחברים לעבודה, לעוזרת הבית. ההתנחלות של הכינוי הזה בישראל היא תופעה מרתקת. "מאמי" קוראים ילדים במדינות דוברות אנגלית לאימותיהם, לא לחבריהם. בדרך אלינו השילה המילה את מגבלות הגיל והמגדר. כל אחד, כל אחת, יכול להיקרא מאמי אם הוא קרוב דיו. איך השתרש הגלגול הלשוני הזה יסבירו חוקרי שפות; אני אתמקד בצד הפוליטי: מה טיבו של המאמי הלאומי, ואיך הוא נוגע להתמודדות של גדי איזנקוט על ראשות הממשלה.
מאמי לאומי הוא אישיות ציבורית שבנקודה מסוימת בקריירה שלה מספקת צורך רגשי של המוני ישראלים. אנחנו מכירים את התופעה מתחום התרבות: יאיר לפיד נחשב למאמי לאומי בשנים בהן כיכב בטלוויזיה. אם אינני טועה גם כינו אותו כך. עידן עמדי הוא היום המאמי הלאומי האולטימטיבי; שלמה ארצי היה מאמי לאומי, ואולי עודנו. והיו ויש אחרים. אמן שמבקש להיות מאמי לאומי חייב לדעת את מגבלותיו: הוא לא יכול להביע את דעותיו אלא במרומז, עטופות בשכבה עבה של קצפת; בכל נקודת זמן הוא חייב להיות זמין לחיבוק, לסלפי, לעיסוק חטטני, מרושע, בפרטי חייו; הוא חייב להיזהר בהתנהלותו האישית. איל גולן עדיין ממלא אצטדיונים, אבל מאמי הוא כבר לא.
כל פוליטיקאי רוצה להיות מאמי, מחבק ומחובק. אפילו אורית סטרוק; אפילו יריב לוין: החתירה למגע, לליטוף, לפוסט מחמיא ברשת חברתית, מפעמת בכולם. אבל הדרך אל אהבת האומה זרועת מוקשים.
שמעון פרס ביקש להיות מאמי לאומי לאחר רצח רבין. כמו במערכה האחרונה ב"רומיאו ויוליה" של שייקספיר, כולם ייאספו אליו, מורכני ראש, עטופים ביגון וחרטה. הוא טעה בהבנת הבוחרים, נהג בפחדנות והפסיד בבחירות; אריאל שרון היה למאמי לאומי במהלך מבצע חומת מגן. התמונה שלו, נושא טלה על כתפיו, הילכה על הישראלים קסם: כולם רצו להיות טלה על כתפיו, מחוברים לשורשים, מוגנים מרע.
ימי בני
בני גנץ היה למאמי של בוחרי גוש השינוי: רמטכ"ל בדימוס, נאה מראה, שואף קונצנזוס. הוא פרסם לאחרונה ספר ("אנחנו", בהוצאת כנרת זמורה) שבו הוא מנסה להסביר מדוע אהבת הבוחרים הייתה ואיננה. הייתה טעות פה וטעות שם ולפיד מרד וסער בגד ואיזנקוט נטש ונתניהו התהפך. הוא לא מבין שאותו רגש שרומם אותו עד ל-35 מנדטים הפיל אותו עד מתחת לאחוז החסימה. האהבה הלכה למקום אחר.
הוא רואה המוני ישראלים שמייחלים להסכמה רחבה, ממש כמוהו, ולא מבין מדוע הם מסרבים לתמוך בו בסקרים. את התשובה – אחת התשובות – אפשר למצוא בעולם הספורט. כל ימינו אנחנו מייחלים למשחקים הוגנים שבהם הקבוצה הטובה יותר תנצח, אבל כשמתחיל המשחק הכל נשכח: אנחנו רוצים שהקבוצה שלנו תנצח, והיריב יובס. צד אחד חותר להכרעה; יריבו מסתפק בתיקו. ברור איך המשחק ייגמר.
האהבה שמועתרת על איזנקוט היום תהפוך בקרוב לשורה של ספקות: הבוחרים יצפו לתשובות. הוא יותקף גם בתוך הגוש, מימין וגם משמאל
מה שמביא אותנו לגדי איזנקוט. לפני שבועות אחדים שודר בתוכנית "עובדה" סרט שעשה הבמאי בן שני. במשך שנה התיר איזנקוט לשני לשבת במושב האחורי במכונית שלו, לראיין את שני עוזריו ואת מומחה הסקרים שלו, ללוות אותו לפגישות עם בוחרים. כשצפיתי בסרט חשבתי שמבחינת המועמד הוא החמצה: לאיזנקוט ניתנה הזדמנות לדבר על הנושאים הבוערים על סדר היום; הוא לא אמר משפט אחד משמעותי.
טעיתי בגדול. אנשים צפו בסרט וראו אדם כמוהם, קצת מסורבל, קצת דובי, חבר של הנהג שלו מהצבא, מעדיף לנמנם במושב שליד הנהג במקום לחפור, אב ששכל את בנו וחי את השכול. בא לאנשים לחבק אותו: זה החיבור שחוצה בארץ מגזרים, לא אמירות בעלמא על הסכמה רחבה שאיננה. הנסיקה של איזנקוט בסקרים, על חשבונם של בנט ולפיד, כולה רגש. רמטכ"ל, שכול, פריפריה, מרוקו – ארבעה מרכיבים שאין להם קשר לתוכניות של המועמד, לפתרונות שלו לחורבן שהממשלה הנוכחית משאירה מאחוריה.
הלקח מורכב. איזנקוט (הגיע הזמן להוריד את היו"ד השנייה משמו) הוא ממש לא מאמי: המראה מוליך שולל. משנתו סדורה; אופיו חזק; כפי שלמד בנט על בשרו, הוא לא ממהר לחפש פשרות: הוא מתעקש על שלו, גם במחיר פיצול. אם הוא יהיה המועמד המוביל בגוש השינוי מה שעשתה המכונה של נתניהו לגנץ ולבנט יחזור, על סטרואידים.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיזה אומר שהוא חייב לבדוק ולחזור ולבדוק כל אדם שהוא בוחר לרשימה שלו, כל עובד בקמפיין. אם איראן מצליחה לגייס כאן סוכנים, גם הליכוד יכול. זה אומר שהאהבה שמועתרת עליו היום תהפוך בקרוב לשורה של ספקות: הבוחרים יצפו לתשובות. הוא יותקף גם בתוך הגוש, מימין וגם משמאל.
הבוחרים בגוש השינוי מתאהבים מהר ומתאכזבים מהר: מאמי או לא מאמי, שום דבר לא מובטח. הפיקדון שהם נותנים לאיזנקוט הוא הזדמנות של פעם בחיים.
