החלטת בג"ץ לשדר את הדיון שנערך אתמול בעניין ביטול חוק היסוד ששינה את מנגנון בחירת השופטים התגלתה כשגיאה קשה. במקום תצוגת תכלית של הליך מקצועי ומרוחק, הצופים קיבלו מחזה כוחני שבו השופטים לא הצליחו להתגבר על רגישויותיהם ועל יצריהם. הם עטו על נציגי הממשלה והכנסת, המטירו עליהם שאלות, מנעו מהם להשלים טיעון רציף אחד, והתעקשו כל העת לסתור אותם משל היו שופטים חוקרים ולא כאלה שאמורים לנהל דיון הוגן בין צדדים ניצים. זה בלט במיוחד בהשוואה ליחסם לעותרים. כשהאחרונים דיברו, ההרכב נותר סבלני, קשוב, ואף עודד את הדוברים והסכים עימם. היה ברור שהם נמצאים באותו צד לגמרי.
הדבר חמור במיוחד משום שהשופטים דנו אתמול בכללי המשחק של עצמם: מי שיבחר אותם, באיזה הרכב, ובאיזו מידה יישמרו כוחם וסמכותם. אין טענה כלפי עצם הדיון מאחר שאין ערכאה אחרת שיכולה לדון בכך. זו מגבלה מבנית של השיטה ולא בחירה של ההרכב. דווקא משום כך היה עליהם להציג איפוק וריסון מופתיים. לא לגחך כילדים למשמע הטענות שמנגד, לא להרים קול ובוודאי לא לתת ביטוי לעלבונם האישי מהטענות שנשמעו. קשה ככל שזה, הם לא ישבו בדיון כנציגי האיגוד המקצועי של השופטים שעושים הכול כדי לשמור על האינטרסים המעמדיים שלהם. בדיוק להפך.
התנהלות זו התבטאה גם ביהירות ששידרו השופטים בגלוי כלפי הציבור הרחב. כשנטען שיש להמתין לבחירות הקרובות בהן הציבור יביע את דעתו על החוק, העירה שופטת שהבוחרים אינם קוראים חוקים ולכן, משתמע, אין לסמוך על בחירתם. שופט אחר טען שמאחר שהבוחר נאלץ לבחור מפלגה אחת עם סדר עדיפויות פנימי, הוא נאלץ להתפשר על קידום רק חלק מאמונותיו ולכן לשיטתו הבחירות לא מלמדות על רצונותיו האמיתיים. והיו הערות נוספות שמהן עלתה תפיסת עולם כאילו הציבור ונבחריו הם גורמים שיש לנהל אותם ולהגן עליהם מפני עצמם.
אין טענה כלפי עצם הדיון מאחר שאין ערכאה אחרת שיכולה לדון בכך. זו מגבלה מבנית של השיטה. דווקא משום כך היה עליהם להציג איפוק וריסון מופתיים
רגע מכונן היה כשהנשיא יצחק עמית הסביר מדוע טבעי שבעלי כוח יעשו הכל כדי לבצר את כוחם. הוא אמר זאת כביקורת על הכנסת אבל תיאר מבלי משים את הנעשה באולם עצמו. כך גם היה כשדיבר על עקשנות גורמים לא להגיע לפשרות בעניין מינוי שופטים בשנתיים האחרונות. המחסור במראות בלשכות השופטים התבטא גם באמירות רבות על השינויים ה"נוראים" שיגרום התיקון בעטיו ייבחרו לא המועמדים הטובים ביותר אלא אלה שיענו לאינטרסים אחרים. הרי היום הכל יודעים איזה דיל הכניס איזה שופט לעליון, מי התעקש על עו"ד פרטי פלוני, מי דרש שופט ממגזר אלמוני ומי כרך בחירה של שני שופטי עליון ביחד לאיזון הדדי (כשזה כולל גם "סחר מכר" שגלש למשרות ותפקידים אחרים). בדיוק כפי שכולם יודעים, שבניגוד לנטען בדיון, שופטי העליון לא מצביעים בוועדת המינויים כעצמאיים אלא כבלוק אחד. ובדיוק כמו שכולם מכירים את הפוליטיקה הפנימית הירודה שמניעה את גילדת עורכי דין ואת פוטנציאל השחיתות הגלום בכך שנציגיה בוחרים שופטים.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי השידור החי שנועד להגביר את אמון הציבור עשה את ההפך הגמור. במקום להציג מערכת מקצועית המשתדלת לפעול ללא משוא פנים, גם כשהיא נאלצת לדון בעניינים הנוגעים ישירות בעצביה החשופים ביותר, הזרקור חשף התנהלות יהירה, כוחנית וחסרת מודעות עצמית. לרגע נדמה שבעצם אמון הציבור כלל לא נחשב בעיני השופטים ולכן הם מרשים לעצמם להתנהג כך מול המצלמות. הרי מי שמזלזל בציבור, מזלזל בהכרח גם באמונו. מאחר שאני יודע שאין זה נכון והקריסה באמון הציבור מטרידה מאוד את השופטים, חבל שהניסיון להתמודד איתה נעשה כך. בסופו של דבר, הטעות לא הייתה ההחלטה לשדר אלא האמיתות שהשידור הציף על פני השטח.
