על כסא גלגלים, בבית העלמין בכפר סבא, התעקש סא"ל אור יול, המג"ד לשעבר של ליאב כבביה להספיד אותו. "רק לפני חודשיים היית בין הלוחמים שהצילו את חיי בבינת ג'ביל. היית לי כמו אח קטן", אמר בקול שבור. לא רחוק משם, בהרצליה, הובא למנוחות יואב קליין, חברו לצוות של כבביה ושחקן כדורסל מצטיין. בני העיר כבר מתורגלים, עומדים ברעד בצד הדרך עם דגל, חפויי ראש. רעייתו של אלכסנדר פילין ז"ל איבדה את קולה מצער. בבית העלמין בחיפה היה זה חברו של אלכסנדר שהקריא את ההספד שלה, כשהיא עומדת לצידו בדממה. אלכסנדר עלה לבדו מאוקראינה וקשר את גורלו בגורלנו. בהר הרצל נפרד סבא יהודה מנכדו, נוה חבשוש, במילים שבורות: "באיזה עולם אנחנו חיים שסבא צריך לקבור את הנכד שלו, במקום שהדברים יהיו הפוכים". ובכרם מהר"ל נפרדו בני משפחתו של ניר בן ארי מאהוב ליבם, שתכנן את הטיול הגדול לתאילנד. מלאה הארץ דמים. וכל לוויה, כל אובדן וקורבן, כמו מראה שבורה.
מראה שבורה שמשקפת מצד אחד את גודל הגבורה, עוז הרוח והאחריות. טובי הבנים כפשוטו, שהתייצבו למשימות כי זה מה שצריך וזה מה שנדרש, שלא עניינה אותם הדעה הפוליטית של מי שלצידם. מי שמילאו את חובתם מתוך תחושת רעות עמוקה, מתוך אהבת אמת למקום הזה ואנשיו. הם נשאו בעול במובן הכי פחות רומנטי של המושג: סחיבה קשה וסיזיפית של משימות בלתי אפשריות. כי כך הם חונכו. איש מהם לא התייצב רק מתוקף החוק. יש פה סיפור ישראלי גדול בהרבה שהם ינקו מילדות - מההורים, מבית הספר, בעיר ובכפר. צריך גלגל - אני גלגל. הלוחמים הללו לא נולדו עם נשק, ולא היו אמורים למות איתו. הם היו צריכים לחבוק אהובה וילדים, לראות עולם, ללמוד וליצור. המלחמה שלהם היתה ועודנה עבור החיים. "יש אומרים שפראייר הוא טיפש כיוון שהוא מאפשר שינצלו אותו ומבצע לבדו מטלות שכולם צריכים לעשות", כתב נוה חבשוש במחברות שהותיר אחריו. "אני לא עושה טובה לאף אחד. צריך להיות אדם משמעותי, לא משנה איפה". עלם צעיר הנושא קולו של דור שהבין את גודל השעה, ומסרב לעמוד מנגד.
כמה זולים הם חיי אדם? האם ההחלטות על בננו ובנותינו מתקבלות ביראת הקודש הראויה? איך יתכן שהשותפים הכי נאמנים לראש הממשלה הם מי שמתגאים בנכדיהם העריקים?
וזהו השבר של המראה. מראה שחורה. כמה זולים הם חיי אדם? האם ההחלטות על בננו ובנותינו מתקבלות ביראת הקודש הראויה? איך יתכן שהשותפים הכי נאמנים לראש הממשלה הם מי שמתגאים בנכדיהם העריקים? איך יכול להיות שבתוך הסערה הכוללת שאנו בתוכה, מנווטים אנשים שאין להם את עוז הרוח, את האחריות ואת היראה שאנו מצפים מכל לוחם בשדה הקרב? הפער הזה בלתי נסבל ובלתי נסלח. והנה, עם התרבות ההלוויות בתוך הפסקת אש מדומה, עם ההתברברות בשלל זירות, עולים מחדש קולות הסרבנות. בתחילה היו אלו המילואימניקים שהיו צריכים לתרץ את התייצבותם, וכעת הקריאה מתרחבת גם להורים לחיילים בסדיר. הקולות הללו מסוכנים. מדינת ישראל הזעירה יכולה לעמוד מול אויביה המרים אך ורק בזכות תודעת שירות עמוקה ורחבה. החלשת הכוחות פירושה קריעה של הרשת העדינה שעוד מחזיקה את קיומנו כאן. למרות ההשתמטות ההמונית, למרות ההנהגה הרשלנית, אל לנו לתת יד לקולות הללו. את המאבק האזרחי חובה לנהל באזרחות - מול דרג נבחר. בעקשות. בנחישות. ללא מורא.
חן ארצי סרורצילום: קובי קואנקס מי שמסרב להבין מול אלו אתגרי ענק ישראל ניצבת, עלול לגלות שהריבונות היהודית היחידה אחרי אלפיים שנות חדלה מלהתקיים. בתוך ים המוות המקיף אותנו מאז 7 באוקטובר ניצב דור שמתחנן אלינו להתעלות אל גודל השעה.
