זה לא המשבר הראשון בין ממשלת ישראל לממשל האמריקאי. כבר היינו שם. בשנת 1975 זו הייתה "ההערכה מחדש", בעקבות כעס של הממשל על כישלון השיחות בין ישראל למצרים. בהוראת הנשיא ג'רלד פורד עצרה ארה"ב את הסיוע הכלכלי והקפיאה את משלוחי הנשק. היו עוד הרבה מאוד משברים בעשרות השנים שעברו מאז. אחד החמורים היה ב-2015, על רקע העימות בנושא הגרעין האיראני, וההתעקשות של נתניהו לנאום בקונגרס, למורת רוחם של הנשיא אובמה ואנשי המפלגה הדמוקרטית.
אלא שהרקע היה שונה לחלוטין. ב-1975 חתמו 76 סנטורים על מכתב תמיכה בישראל, התנגדו להאשמת ישראל בכישלון המשא ומתן, ודרשו לחדש את הסיוע הביטחוני והדיפלומטי. הלחץ עזר. "ההערכה מחדש" הסתיימה. ג'ו ביידן היה אחד החותמים. גם ב-2015 חתמו 83 סנטורים על מכתב לאובמה, שבו הבהירו: "אנחנו מוכנים לתמוך בהסכם ארוך טווח שיגדיל באופן ניכר את הסיוע ויעזור לספק לישראל את המשאבים שהיא צריכה כדי להגן על עצמה ולשמר את היתרון הצבאי האיכותי שלה". מילים כדורבנות.
אם כבר היינו שם, יש מי שיאמר, אז לא נורא. עברנו את המשברים אז, עם תמיכה מסיבית מהקונגרס. אז גם הפעם נעבור. אלא שלא. אנחנו בסרט אחר לחלוטין. הפעם זה שונה. משום שבכל המשברים בעבר הייתה דעת קהל אוהדת לישראל. התמיכה בקונגרס הייתה דו-מפלגתית, פועל יוצא של אותה דעת קהל. הייתה ואיננה. בעשור האחרון דעת הקהל, גם בעקבות השקעות עתק מקטאר, גם בגלל הרוח הפרוגרסיבית-ווקיסטית שהשתלטה על האקדמיה – שונה לחלוטין. מאז ה-7 באוקטובר, למעט שבועות בודדים, ישראל היא כבר לא חביבת הקהל. המפולת כבר כאן. אנחנו בעיצומו של מהפך. פעם זה היה הממשל נגד ישראל, שהתנגש עם דעת קהל אוהדת. היום זה ממשל אוהד לישראל ודעת קהל עוינת.
אלא שזה היה נכון עד לפני שבועיים. מרגע שטראמפ התהפך, ישראל במצב שונה. אין מי שיקום להגן על ישראל בקונגרס. לא יהיה עוד מכתב. אין דעת קהל אוהדת. נכון שטראמפ זוכה בימים אלה לביקורת נוקבת על הסכם הכניעה שלו לאיראן. אבל זו לא ביקורת שעוזרת לישראל. זו ביקורת שעיקרה – אם התוצאה היא כניעה, אז מדוע יצאת בכלל למלחמה? זו ביקורת שבחלקים גדולים שלה, כמעט מקיר לקיר, מאשימה את נתניהו בגרירת טראמפ למלחמה.
הבעיה היא לא עם ממשל ביקורתי כלפי ישראל, ואפילו לא עם ממשל עוין. הבעיה היא במהפך המפחיד במעמדה של ישראל. פוליטיקאי שומר נפשו בארה"ב – ינער את עצמו מישראל
כך שהבעיה היא לא עם ממשל ביקורתי כלפי ישראל, ואפילו לא עם ממשל עוין. הבעיה היא במהפך המפחיד במעמדה של ישראל. פוליטיקאי שומר נפשו בארה"ב – ינער את עצמו מישראל. קשר עם איפאק, שמשמעותו קבלת סיוע מהלובי הפרו-ישראלי, הוא בגדר בומרנג. משקולת שיש להתנער ממנה, ולפעמים להתנצל על קבלת סיוע בעבר. פעם זו הייתה סיבה לגאווה. היום זה אות קלון.
אל נא נאשים את האמריקאים. וגם לא רק את קטאר ואת הגל הפרוגרסיבי-ווקיסטי. ואל נא נאמר אנטישמיות, ולא שאין אנטישמיות. יש ויש. אם אנחנו רוצים שינוי, וחייבים שינוי, כדאי שנַפְנה את המבט פנימה. אשמנו. עווינו. בגדנו. כאשר שרים מדברים על מחיקת כפרים פלסטינים – הם בועטים בתמיכה האמריקאית בישראל. כאשר יהודים פורעים בחקלאים פלסטינים תמימים – הם משרתים את שונאי ישראל. כאשר הפורעים הללו, כמעט כעניין של קבע, לא נעצרים, וזוכים לתמיכה ישירה או עקיפה משרי ממשלה – האמריקאים, יהודים ולא יהודים, מעדיפים להתרחק מאיתנו. כאשר יש דיבורים על התנחלות ברצועת עזה ו/או בדרום לבנון – הם מביטים בנו ובטוחים שירדנו מהפסים. כאשר חייל פוגע בפסל ישו – זו כבר לא המדינה שהם תמכו בה. וכאשר ישראל מקימה אינספור מאחזים – האמריקאים בטוחים שזו כבר לא המדינה רודפת השלום שהם תמכו בה פעם.
פה ושם אנחנו מנסים להסביר: אלה השוליים. זו לא ישראל. אפילו המתנחלים מתנערים מהחוליגנים. פעם זה עזר. היום, בממשלה שבה בן גביר וסמוטריץ' הם השרים הדומיננטיים ביותר, הצווחניים ביותר, ולמעשה המשפיעים ביותר, ההסבר הזה כבר לא תופס. וכאשר ראש הממשלה לא מסוגל להתנער מהם, אז הנזק רק הולך וגדל.
לישראל אין את הטריליונים של קטאר. היא גם לא יכולה להיאבק באסכולה שמציגה את ישראל כמדינה קולוניאליסטית. אבל ישראל יכולה לשנות כיוון. היא חייבת. זו לא רק חובה מוסרית, והיא חשובה. זו חובה לאומית וציונית. עם כל הכבוד ל"הסברה", ויש כבוד, יש קודם כל צורך במדיניות. מדיניות שמחזירה את ישראל למשפחת העמים. מדיניות שבה נוכל לומר, לפחות לאלה שרוצים לשמוע, שהברית מבוססת לא רק על אינטרסים אלא גם על ערכים משותפים. אין שום סיכוי שזה יקרה בממשלת בן גביר-סמוטריץ'-גולדקנופף. יש סיכוי שזה יקרה, וזה יהיה קשה, בממשלה לאומית וציונית.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.06.26
