השורה התחתונה היא שגדי איזנקוט משוכנע לגמרי שבנימין נתניהו מפסיד את הבחירות הקרובות. אנחנו יושבים במכונית, בדרך ממפגש עם מילואימניקים בשדרות למפוני כפר עזה שמתגוררים בקיבוץ רוחמה. הקיץ מהביל סביבנו.
"ישראל שבויה במלכוד הפחדים של נתניהו", הוא אומר, "משפט פלילי. היחסים עם טראמפ. החשש מסוף דרכו. המצב . הסקרים. הוא בן אדם מבוהל. הם בפאניקה. שים לב איך הוא מחלק את הזמן שלו. הכל מוקדש לפריימריז. אין כבר דיונים על כלום, לא באמת – לא איראן או לבנון. אין דירקטיבה".
גלריה
איזנקוט עם אורי אפשטיין, ראש מועצת שער הנגב, אביו של נטע, שנרצח ב־7 באוקטובר. "סמוטריץ', ערוץ 14 , הם לא מבינים, הלצים האלה, שההתקפות רק מחזקות את הנחישות שלי"
(צילום: דנה קופל)
השכנוע של איזנקוט, כדי להסיר ספק, לא מציג עצמו כהיבריס של "כבר ניצחנו". זה לא הטיפוס. כשאנחנו מדברים, הוא שולף דף עם נקודות לשיחה בכתב ידו; "קמתי להתכונן ב-6 בבוקר". הוא רוצה לטעת תחושת ניצחון מתקרב במחנה שהוא מוביל, שאינו מורגל בניצחונות; להרחיב את סדקי חוסר הביטחון בליכוד. יהיו מי שילעגו לתחושת הביטחון של פוליטיקאי טרי יחסית, שמתמודד נגד מלך המנצחים של הפוליטיקה הישראלית לדורותיה. אצל איזנקוט הכל מנומק, סדור.
"הניסיון של נתניהו לעמעם את כישלון 7 באוקטובר באמצעות הישגים צבאיים קרס. הוא מוכן למכור כליה כדי שתהיה ועדת חקירה פוליטית. לבנון היא בית קברות פוליטי לראשי ממשלה, ממנחם בגין ועד לאהוד אולמרט. עכשיו נתניהו שקוע בה עמוק. אנחנו שומעים שהוא מאיים על חיים כץ שיפרוש מהליכוד. הוא לא יקבל יותר מ-10 מנדטים לבדו, ללא הליכוד. בן-גוריון, שהיה גדול ממנו, לא הצליח עם רפ"י".
נפגשנו בכנס השלטון המקומי בגני התערוכה. סביבו נאספת בהחלט הילת ראש המחנה; הוא הגיב בסבלנות מרובה לבקשות סלפי אינסופיות. נצפתה תופעה מעניינת: מחלק מהשיחות, והצ'פחות, הוא ממש נהנה. בפעם האחרונה שהיה באקספו, הוצגה מפלגה חדשה: המחנה הממלכתי ז"ל. איזנקוט חזר לגני התערוכה כמנהיגה של המפלגה המובילה החדשה במחנה. כאלה הם ימיו של המרכז הישראלי.
על הבימה, אמר שצה"ל יצטרך להשלים את משימתו ברצועת עזה - לפרק את הכוח הצבאי והשלטוני של חמאס והג'יהאד האיסלאמי. בשיחה ישראלית בריאה יותר, הצהרה כזו הייתה זוכה לתשומת לב, מעוררת דיון ציבורי; איזנקוט מתכוון לזה בשיא הרצינות, והמשמעות היא חידוש הלחימה או הלחץ הצבאי ברצועה – עד הכרעה או הסדר פירוק חמאס מנשקו. לא עניין מובן מאליו בשנה שלישית של מלחמה.
הוא סיפר על היתקלות בצפון בשנות ה-80, כאשר היה מג"ד צעיר. איך ביקשו ממנו להמתין בשטח עוד שעה וחצי אחרי חיסול המחבלים, כי ראש הממשלה (יצחק שמיר) רוצה לבחון את השטח. "דמיינו לעצמכם היום ראש ממשלה שמבטל לו"ז ולוקח מסוק לצפון כי הוא רוצה לראות מה קרה".
חיים ביבס, יו"ר מרכז השלטון המקומי, עמד ושוחח איתו רבע שעה בחלל המרכזי. ביבס ידע מה הוא עושה. יש מועמד לראשות הממשלה, וכרגע הוא המוביל, וזה לא ראש הממשלה; שום דבר רע לא ייצא לביבס מהעברת המסר שהוא לא בכיס של אף אחד.
רגע לפני שיצאנו לכיוון הרכב ולנסיעה דרומה, איזנקוט הלך לבגז', הוריד את הז'קט והחולצה המכופתרת, והחליף למשהו נוח. "זו מיומנות של 30 שניות. מנליס (רונן מנליס, יועצו הבכיר) מפחד שיתפסו אותי פעם ככה, יצלמו אותי, ואני בלי קוביות".
"אין לו אסטרטגיה". איזנקוט כרמטכ"ל ובנימין נתניהו
(צילום: שאול גולן)
קל לו לברוח למצב האסטרטגי (אתגר קבוע לדוברת הנמרצת שלו, נעם בר לב). חוץ מיריב לוין, הוא חושב, אין איש שיכול לשאול שאלות קשות בישיבות קבינט. ראש המל"ל שמואל בן עזרא, בניגוד לקודמו צחי הנגבי, לא ממש יכול להרים טלפון למרקו רוביו, שר החוץ והיועץ לביטחון לאומי האמריקאי. אין יותר אגף ביטחוני-מדיני בעל משקל במשרד הביטחון. בגדול, נתניהו לא מאמין באסטרטגיה – אלא בטיפול במיידי, בדחוף. יותר מפעם אחת, בשיחותיהם, הוא היה אומר "א-סטר-טגיה", תוך הארכת התנועות, בזלזול, בנוסח דיבור לעגני, ינון-מגלי. פעם המליץ איזנקוט לנתניהו על ספר: "בתחבולות תסיים מלחמה", של מרטיק אינדיק, שעוסק בהנרי קיסינג'ר ובדיפלומטיה שלו. המזכ"צ רומן גופמן, שנכח, ביקש לרשום את השם; זה היה לפני הרבה יותר משנה. הוא לא מתרשם שנתניהו קרא.
שגרת חירום ארוכה
בשדרות, איזנקוט הולך לאכול צהרים במסעדה אסייתית. בפעם הקודמת שאיזנקוט היה בשדרות, לקחו אותו לדוכן פלאפל. בכניסה ישבו כמה גברים. "אשכנזי", הם אמרו לרמטכ"ל לשעבר, "לא יקבל בשדרות קול אחד". "לא ידעתי מאיפה להתחיל", צוחק איזנקוט.
הבעלים של הסושייה הוא ניר שוחט, מילואימניק מניר עם. יותם חיים, שנחטף ונהרג בשוגג בידי צה"ל, עבד במסעדה. "אני שונא את השיח כן ביבי-לא ביבי", אומר שוחט לאיזנקוט, "ואני לא יכול לומר לך שכאן השתנה השיח מאז 7 באוקטובר. בתנועה הקיבוצית הכל זז ימינה". הם מדברים על פשיטת חמאס. "ב-2016", אומר לו איזנקוט, "תירגלנו פה על הגבול חדירה מסיבית של חמאס, כולל על-קרקע ואוויר, במטרה להכריע את אוגדת עזה, לכבוש יישובים ולבצע חטיפות".
בן גביר. "הסכמתי עם העגל"
(צילום: שלו שלום)
שוחט אומר לו שחצי מהלקוחות במסעדה שלו, להתרשמותו, מאמינים ב"בגידה מבפנים". וחצי מבני 21-18, משיב לו איזנקוט, "וזה דבר הזוי. המחשבה הזו".
"אני יכול לגדל פה את בנותיי בשלום?" הוא אומר לאיזנקוט, "או לחשוש מאונס נוח'בות?" אתה יכול לגדל פה את ילדיך בשלום, משיב איזנקוט בזהירות, אם נעשה את מה שנדרש. הרי אנחנו רוצים להמשיך לגדל פה ילדים, ונדרש ביטחון - וגם את מה שיחבר ביניהם.
אני מתרשם ששוחט מצפה לשמוע הצהרות גדולות מאיזנקוט. משהו דרמטי, חותך ומלהיב. היו"ר של ישר עונה בתשובות סדורות של קצין מטה: לתכנן ביטחון, לבצע, להשקיע בחינוך.
המסעדן שואל איך הוא רואה את מדינת ישראל בעתיד. "מדינה יהודית, דמוקרטית וליברלית", משיב איזנקוט. "ליברלית הפך לקללה", אומר שוחט. "הליכוד נוסד כתנועה לאומית ליברלית", מעיר איזנקוט, "זה שמו ממש. היום החינוך הממלכתי זה רק 47% מילדי ישראל. זה בלתי אפשרי. צריך לשנות את סדר העדיפויות. להתחיל בחינוך, ובחינוך בפריפריה".
לאחר מכן יש מפגש עם ארגון תמיכה למילואימניקים ומשפחותיהם, בשדרות. "אנחנו לא בדיווח יתר, אלא בתת-דיווח של פוסט-טראומה", אומר אחד המארגנים. "אנשים שנחשבו לקטר של המשק. הייטק. אנשים שאתם רוצה שיהיו שכנים שלך. ואז הוא חוזר הביתה - ומתהפך על אשתו. כולם חוזרים מהמלחמה אחרת, וכולם מרגישים שרק מי שהיה איתם יכול להבין למה. לפעמים מגיעים ל-60% מהגדוד עם תופעות כאלה". מישהו אחר, קצין ששירת מאות ימי מילואים, מדבר על גל ההתאבדויות, ואלה שצה"ל לא מכיר בהם. "שיהיה ברור", אומר אחד המארגנים, "מה שמפריע הכי הרבה למילואימניקים זה לא בעיות נפשיות. זה חוב מיידי של 20 אלף לביטוח לאומי. לאחרונה ניהלתי מו"מ עם מלווים בשוק האפור, להגיע להסדר מול מילואימניק".
המפגשים אינם תירוץ עבורו כדי לתת נאום קצר. הוא מאזין. ניאלץ להתרגל לשגרת חירום ארוכה, הוא אומר להם, "ואני מלא הערכה למה שאתם עושים. נדרש פתרון מדינתי, בסדר גודל של דור קדימה. אף אחד מאיתנו לא עבר את מה שהמילואימניקים עוברים, מבחינת אורך הזמן של המלחמה, העומס".
פצצת אזריה ממתינה
יש שאלה אחת, ואין בלתה. האם מנהיג הגוש החדש מסוגל להעביר ליכודניקים, או לפחות להחזיק במנדטים שעברו צד לפני שנתיים-שלוש. מדובר בערך ב-8-7 מנדטים; בלעדיהם אין מהפך. נפתלי בנט קורא להם "הליכודניקים של ראשון לציון". בציונות הדתית, בנט לא מקבל כמעט קולות; בשטח הליכודי המתון מחבבים אותו מאוד. בוודאי מאמינים שהוא ימני. עד לפני שבועיים, בנט הוביל את הגוש. כמו שהתבהר בסצנה המפורסמת בסרט התעודה של "עובדה" ובן שני, בנט ממוקם (או היה ממוקם) ימינה בהרבה מאיזנקוט.
ציפי לבני. שיעור על קניבליזציה של הגוש
(צילום: מוטי קמחי)
איזנקוט בקשר עם ציפי לבני. אני תוהה אם הם משוחחים על קמפיין 2009. יועציה של לבני לא הצליחו לפצח את התמיכה הגוברת בליכוד; בצר להם, הלכו לפתרון הקל. "קדימה" איבדה קולות ימין - ופיצתה את עצמה בקניבליזציה של הגוש. זה נגמר בשלטון נתניהו של למעלה מ-12 שנה, רצוף. בנט ולפיד אינם מנהלים קמפיין בכינון ישיר נגד איזנקוט, אבל זו טענתם: החשש שהליכודניקים ינטשו משעה שיש מועמד חדש לראשות הממשלה. ממחיר המיזוג בין יש עתיד לבנט הם מתעלמים.
מול טענת הבנטיסטים ניצבת אהדה ציבורית חזקה לאיזנקוט - לפחות עד עתה. תחושת טפלון מסוימת. העובדה שבערוץ הטלוויזיה של הקואליציה, בשבועות האחרונים, הוכרז מצב חירום מלא. הוא מותקף על הכל, ממסמך הסיכום שלו כמפקד אוגדת איו"ש ועד דוקטרינת הדאחייה. באורח ברור, הוא נתפס כאיום. מצד שני, מכונת הרעל רק החלה לפעול.
הניסיון להציג אותו באור הססני מעצבן אותו. "ליגה אחרת", הוא אומר על נתניהו, "ראינו את הפאניקה שלו ב-11 באוקטובר, כשהצטרפנו לממשלה". הוא מספר על ניסיונותיו לשכנע את נתניהו לצאת לתמרון הקרקעי ברצועת עזה. בקבינט הוא אמר ש"עדר פילים צריך לעבור בעזה".
"נתניהו", אומר איזנקוט, "שאל אותי אם הבן שלי בכוחות המתמרנים. לצערי לא יכולתי לשאול אותו את אותה שאלה. אמרתי לו – הבן שלי ושני אחיינים. הוא שאל אותי על זה בשתי הזדמנויות שונות". הוא אינו יודע מדוע נתניהו בדק. "אבל עכשיו, החצופים האלה מנסים למכור איזו תפיסת מציאות". הוא מספר כיצד יצאו למבצע ברפיח במלחמה; בגדול, הוא הציע לנתניהו להביא מיד להצבעה. נתניהו התעצבן; "אתה רוצה שנצביע, אז נצביע!". הייתה הצבעה. כעבור יומיים צה"ל החל בפעולה.
הרשימה ארוכה. מתקפת אפריל 2024, של איראן. הרמטכ"ל הלוי מודיע לממשלה שבדרך למדינת ישראל מאות כטב"מים. הוא מציע מדרג של תגובה. איזנקוט אומר לקבינט המצומצם: אני מציע לבצע הכל. את התגובה הכי עוצמתית האפשרית נגד איראן. נתניהו מתחמק; מחליטים להסמיך את נתניהו, גלנט וגנץ להחליט, עוקף את איזנקוט, שרוצה בתגובה אגרסיבית יותר. "בסוף חיל האוויר מקבל הוראה ומוריד מטרה אחת. בן גביר אמר שזה דרדל'ה. פעם ראשונה שהסכמתי עם העגל הזה".
איזנקוט יכול להמשיך ככה הרבה זמן, ויש לו זיכרון ארוך. הוא מונה למפקד אוגדת איו"ש בשיא תקופת המתאבדים. אחת ההחלטות הראשונות: להוציא את הטנקים ממרכזי הערים – ולא בגלל חשש לגורל אזרחים פלסטינים. על הטנקים היו שופכים צבע לבן, משחילים צמיגים על הקנה. איזנקוט ראה בכך פגיעה בהרתעה. הוא אמר למפקדים – צריך להרוג אותם באקדחים וסכינים; התוכניות שיישם הובילו לקריסת טרור המתאבדים. ודוקטרינת הדאחייה? "זו אכן תוכנית שאני הכנתי כראש אגף מבצעים. הורדנו 246 בניינים. בכולם היו מחבלי חיזבאללה. כל טיל הולך למטרה. זו הסיבה שאחרי המלחמה נסראללה אמר שלא היה יוצא אליה אילו היה יודע מה יקרה".
יש עניין אחד שקמפיין הליכוד מחזיק במצב נצור. מבחינתם, זו פצצת המצרר שיפילו על איזנקוט לפני הבחירות. וזו פרשת אלאור אזריה. לא לחינם נציגי הקואליציה דוממים על הסוגיה השנויה ביותר במחלוקת בתקופת הרמטכ"לות של איזנקוט; הם פשוט ממתינים עם התחמושת.
רגע טרנספורמטיבי בחברה הישראלית. אלאור אזריה בבית המשפט
(צילום: מוטי קמחי)
הירי שביצע אזריה, שהרג בחברון מחבל פלסטיני פצוע אנוש, מנוטרל, היה רגע טרנספורמטיבי בחברה הישראלית – וגם עבור עידן נתניהו. האופן בו הליכוד ונתניהו הגיבו היו תום עידן הממלכתיות, או כל יומרה לכזו. הרמטכ"ל איזנקוט הפך לקולט הברקים מיד. כאשר הליכוד ירצה לצייר את איזנקוט כשמאלן, הוא יגיד שביבי חיבק את משפחת אזריה. איזנקוט שלח אותו לכלא. הפוטנציאל לקמפיין ברור לחלוטין. אחרי 7 באוקטובר, ואחרי הדרך בה השתנו הגישות בחברה הישראלית לפגיעה בחפים מפשע, הרג מחבל – גם אם מנוטרל ופצוע, גם אם תוך סיכון ממשי לכוחות סביב – ייראה בנאלי.
הכלל היסודי של איזנקוט הוא שאין לו כוונה להתחפש. בפרשת אזריה, היו אלה המג"ד והמח"ט, דוד שפירא וגיא חזות, שניהלו את האירוע הראשוני. החקירה ושאר ההליכים התנהלו באורח טבעי בצה"ל, מדרגת המ"פ ומעלה. נתניהו החל בהודעה שהירי "אינו מאפיין את ערכי צה"ל". שר הביטחון הוציא הודעה דומה. הרמטכ"ל דיבר רק אחריהם. עד הבוקר, כזכור, ראש הממשלה התהפך, בעצת יועציו ומשפחתו ובשל זעם ברשתות החברתיות. ראש הממשלה התקשר לרמטכ"ל איזנקוט ואמר לו שהוא מתכוון להזמין את אביו של אלאור ללשכתו וביקש שאיזנקוט יצטרף; זה נגמר בשיחת טלפון מפורסמת. איזנקוט אמר לנתניהו שאין לו כל כוונה להיפגש או לשוחח עם אביו של חייל חשוד שנמצא בחקירת מצ"ח. הוא לבסוף המתיק את עונשו של אזריה.
איזנקוט רואה בפרשה קו פרשת מים, אבל לא עבורו אישית: הוא התקבל מאוחר יותר בשירה וריקודים בעלי, והתמיכה הציבורית בו או בצה"ל בעקבות הפרשה לא צנחה. כל זה לא אומר שבדיעבד, היא איננה כלי אפקטיבי עבור ביבי.
עם הגב לים
יש מתושבי כפר עזה שאינם מסוגלים לשוב ולהתיישב בו, לאחר הטראומה שחוו. הם רוצים להישאר כקבוצה, כקהילה, אבל מתקשים לחזור אל המקום בו חוו את הטבח. המדינה מתעכבת, או לא רוצה, לתת להם פתרון, כקבוצה. אני מלווה את איזנקוט לפגישה איתם. זה אינו מפגש מובן מאליו. היה קל להתחמק ממנו. האתוס של איזנקוט הוא לא ציוני, אלא סופר-ציוני. לילדיו יש זכות לדרכון אמריקאי; הוא אסר על הוצאתו. יש סיפור מפורסם למדי על איך זה קרה. הוא יום אחד שב לביתו ומצא את רעייתו חנה, ואת אמה (בעלת אזרחות אמריקאית) יושבות וממלאות טפסים. המשפחה הייתה אמורה לצאת ללימודים בארה"ב, והן חשבו שזה זמן טוב להנפיק לילדים דרכונים אמריקאיים. איזנקוט אסף את הדפים, זרק אותם לפח, ואמר לחמותו שעדיף שתממן לילדים שיעורי שחייה. "כי הם גדלים בישראל – עם הגב לים". זה הטיפוס.
"יש פה בחדר הזה אנשים שמקיאים כאשר הם עוברים את השער הצהוב". כפר עזה
(צילום: הרצל יוסף)
ולכן היה שווה להביט בשיחה שלו עם ניצולי כפר עזה, שדיברו בכנות על כאבם וחוסר היכולת להשלים עם חיים על גבול הרצועה. "מציגים אותנו כנוטשי הספינה", אמרה אמא אחת, "כאילו לא אכפת לנו מהקהילה שלנו. עושים רומנטיזציה לחזרה הזו. יש פה בחדר הזה אנשים שמקיאים כאשר הם עוברים את השער הצהוב של כפר עזה, בגלל הטראומה. בילינו 25 שעות בממ"ד. אני לא יכולתי להסתכל על הבן שלי בעיניים, כי ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאביט בו". היא בוכה. "אני לא מאמינה לאף אחד. אני לא יכולה לגור יותר ליד ערבים. מהצד השני של הגדר. נקודה. מספיק אחד שיחצה את הגדר".
איזנקוט הקשיב. צריך למצוא פתרונות לכולכם, הוא אמר. איפה שאתם רוצים, כקהילה. להסתדר עם הקיבוצים באזור.
"סמוטריץ', ערוץ 14, הם לא מבינים, הלצים האלה", אומר לי איזנקוט במכונית, "שכל ההתקפות האלה רק מחזקות את הנחישות שלי. אני מונע מתחושת אחריות אישית, לאומית ומשפחתית כבדה. לא מזיז לי. זה רק עושה אותי שור בריבוע. אתה יודע, אני מזל שור. ואני עושה את הדבר הנכון". כשהוא אומר "אחריות משפחתית", זה ברור שעבורו החלפת נתניהו זה עניין שקשור לזיכרון בנו, גל, שנפל ברצועה.
אלה הצהרות נחושות. יש בהן את הסגנון של אריאל שרון, שאיזנקוט למד ממנו לא מעט. אבל העין צריכה להיות על הכדור, והמבחן ברור: האם איזנקוט יצליח להביא או לשמר את קולות בוחרי הימין, אלה שבחרו בקואליציית נתניהו ב-2022 וחצו את הקווים, או שוקלים לעשות זאת. הם בסיסו של כל שינוי. וזה לא קשור רק למעשיו, אלא גם לדרך בה יצויר ויתואר, לקמפיין נגדו, לסדר היום התקשורתי, שעליו נתניהו מנצח כראש הממשלה. נחישות, וגם תכנון מוקדם ומדוקדק, לא תמיד מספיקים.
התקפה בכל חזית
לפני לא מעט זמן קיבלה היועצת המשפטית לממשלה החלטה: היא איננה בוחרת את קרבותיה. על הנושא הזה, האם יש לבצע תעדוף וסינון אגרסיביים של סוגיות עליהן ייאבק הייעוץ, התקיימו כמה שיחות במשרד המשפטים. כהרגלה, גלי בהרב-מיארה הייתה הנחושה ביותר בחדר. אסור לבחור קרבות, היא אמרה לאנשיה, כי אין לנו רשות לכך; אם נתחיל בכך, אין לדעת איפה זה יסתיים. שלטון החוק חייב להישמר בכל גזרה. עמדותינו יוצגו, בפני הממשלה, בית המשפט או שניהם. "ההפסדים, אם יהיו", אמרה היועצת, "הם כולם עליי. לא לחשוש". לאחרונה, היו מי שהציעו לבהרב-מיארה לוותר על פעולה נגד שינוי הוועדה לבחירת שופטים. לבחור לוותר בנקודה הזו. היא הורידה את זה מהפרק.
בהרב־מיארה. "לא לדאוג, ההפסדים, אם יהיו, כולם עליי"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
עם כל הכבוד לבחירות, לבנט או גדי איזנקוט, אין אדם בישראל שזוכה לקיתונות של חרפות ואיומים כמו היועמ"שית. בערוץ הממשלתי ההתלבטות המרכזית היא האם מדובר בשטן, או בבת השטן (עבורם זה ביהמ"ש העליון, כקונספט). בחודשים האחרונים, גם בעקבות דחיית חלק מטענותיה בידי בג"ץ - לדוגמה, בפרשת גופמן - יש בון-טון במרכז הישראלי להתרחק קצת. לטעון ש"תפסת מרובה לא תפסת". מי שרוצים את הקולות של בוחרי נתניהו, לא אצים רצים להגן על היועצת.
אני לא חושב שזה מזיז לה, במיוחד. האתגרים שלה יומיומיים. ניצחונות, נניח צו ביניים דרמטי בפרשת מליאת הרשות השנייה (בשבוע שעבר), לא זוכים לסיקור רב. הישגים חשובים – לדוגמה, ההצלחה היחסית של התביעה מול נתניהו במשפטו בשבועות האחרונים - זוכים לסיקור מוגבל. יש מתח, לא כל כך סמוי, מול שופטי בג"ץ. למעשה, היועצת אומרת להם שוב ושוב במגוון נושאים שחובתם להתערב. בניגוד אליה, השופטים סבורים שהם עצמם חייבים לבחור קרבות. כך עושים בתי משפט לחוקה ברחבי העולם. לפי פסיקותיהם, חלקם חושבים שהיועצת מפריזה.
גישתה של היועצת, כפי שהיא עולה מעמדות הייעוץ לבית המשפט, היא שמתנהלת מערכה על עקרונות היסוד של השיטה הדמוקרטית. שזו התקפה בכל חזית; הדרך היחידה היא לנסות לבלום בכל מקום.
אך אחרי שנים של הקואליציה הנוכחית, יכולותיה לפקח על גופי אכיפה הולכות ונשחקות והמחשות לא חסרות. בתקשורת מדווחים שוב ושוב על פוגרומים ואלימות של מחבלים יהודים בשטחים; האחראית היא המשטרה. מפקד מחוז ש"י הוא אדם שהיה מזכירו של בן גביר ולכן גם מונה. באוגוסט 2025 הוא ביקר במאחז בלתי חוקי עם בן גביר; לצידו צולם פעיל ימין קיצוני שנחשד בעבר ברצח פלסטיני.
הממשלה רוצה ב"פיצול" תפקיד היועץ. אם ממנים את פרקליטו האישי של נתניהו כמבקר המדינה, מדוע לא. בסופו של דבר, המטרה היא שהיועמ"שית תמשיך לספק עמדות ולהיאבק, אבל העולם ישתנה סביבה. יהפוך אותה ללא רלוונטית – עוד בתקופת ממשלת המעבר. אם נתניהו ינצח, הממלכה תיעלם.
הדוגמה האחרונה היא חוק מח"ש. "אם אתה רוצה לעשות משהו רע, תסתיר אותו בתוך דבר משעמם", אמר פעם הקומיקאי ג'ון אוליבר. חוק מח"ש – שם מרדים ומשעמם למדי – הוא הדגמה נאה. זה חלק מאמוק החקיקה של קואליציית נתניהו סביב ההפיכה המשפטית. מה שיריב לוין וראש הממשלה לא הצליחו לעשות למעלה מארבע שנים, הם מאמינים שאולי יצליחו כעת. במקרה הכי גרוע, בג"ץ יפסול. מה רע; עוד דלק לקמפיין הבחירות על הדיפ-סטייט.
חוק ערמומי. ח"כ משה סעדה
(צילום אלכס קולומויסקי )
לפני למעלה משבועיים עבר החוק הזה בקריאה שנייה ושלישית. הפגנות ענק לא הקיפו את הכנסת; צומת קפלן לא זע. הקיץ היגע מתכנס להכרעה היסטורית בבחירות בסתיו; לא למחאות למען שלטון החוק.
בניגוד למהלכים אחרים של לוין את רוטמן, שהביאו בדרך כלל הצעות גסות ורשלניות, זהו חוק ערמומי מאוד, שהאחראי לו הוא ח"כ משה סעדה. השלכותיו על החופש של כל אחת ואחד מאיתנו הן אימתניות. הרבה יותר מעילת הסבירות - זו שעליה סערה הארץ, ערב 7 באוקטובר 2023. בתמצית, החקיקה מוציאה את מח"ש מסמכות הפרקליטות; הופכת אותה ליחידה תחת סמכות שר המשפטים; מנטרלת את שליטת הייעוץ המשפטי לממשלה במחלקה לחקירות שופטים; מינוי מנהל מח"ש על ידי אנשים פוליטיים או משרות אמון; מינוי "מתאם" שיוכל למעשה לגרור לתעדוף של חקירות (ויחליף למעשה את היועץ המשפטי לממשלה).
נשמע משעמם. אבל דמיינו לעצמכם סיפור ביקורתי שירוץ ברשתות חברתיות על שופט עליון כלשהו. ערוץ ממשלתי שירצה להציף, לקיים דיון פטריוטי בנושא. ראש מח"ש, אדם שמונה בידי פוליטיקאים ושלוחיהם, יחליט שצריך לפתוח בחקירה. תוך זמן קצר, כל שופט עליון יידע שהממשלה יכולה להוביל לחקירתו. להבדיל, שוטר שנהג באלימות. הוא יודע שראש מח"ש ממונה ומפוטר, למעשה, לפי רצון שר המשפטים. הוא פונה לחברי מרכז ליכוד ואלה פונים ליריב לוין. ובכלל, תוך זמן קצר שוטרים יחשבו פעמיים לפני שיפתחו בחקירה נגד פוליטיקאי מושחת; זה יכול להוביל אותם עצמם לחדרי החקירות של מח"ש. הפוליטית.
יש בעיות חריפות במח"ש; ספק אם אחת מהן תיפטר בהפיכתה ליחידת סמך פוליטית. בקרוב, במסגרת מדיניות "לא בוחרים קרבות", היועצת תגיש את עמדתה לבג"ץ. זהו קרב עד העתירה האחרונה.
