בשבוע הבא נציין 1,000 ימים לתחילת המלחמה הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל – מלחמה שנפתחה בכישלון הצבאי והביטחוני החמור ביותר שידעה המדינה ב-7 באוקטובר, ובנקודת החולשה האסטרטגית המסוכנת ביותר שלה. זו הייתה מציאות שעלולה הייתה להתפתח לאיום קיומי מכל הזירות. איראן, חיזבאללה, יהודה ושומרון ורצועת עזה - היו מתלכדות למערכה אחת במקביל.
אבל המספר 1,000 עלול להטעות. גם אם הלחימה בעצימות גבוהה תדעך, המלחמה עצמה לא באמת תסתיים. במזרח התיכון מלחמות אינן מסתיימות בטקס כניעה או בהסכם שלום שמוחק את האיום. הן מחליפות צורה: תקופות של לחימה עצימה, הפוגות, מבצעים נקודתיים, מלחמת צללים, התעצמות מחודשת של האויב ומאבקי תודעה. זה אינו סיפור של סוף, אלא של משמרת. כל דור מקבל לידיו מציאות ביטחונית, מנסה לשפר אותה, ומעביר אותה לדור הבא במצב טוב יותר.
לאחר הקריסה הצליח צה"ל לייצב את המצב, ולאחר חודשים אחדים לעבור למתקפת נגד. מתקפה זו הניבה הישגים משמעותיים, ובראשם השבת כלל החטופים מעזה – מהלך שמעטים האמינו שיתרחש, ובוודאי לא במלואו, תוך תרומה משמעותית של נשיא ארה"ב טראמפ. לאחר מכן הגיע הניצחון במבצע "חיצי הצפון" מול חיזבאללה, השמדת עיקר יכולותיו של צבא סוריה וההתבססות בקו קדמי בגולן. ברצועת עזה מחזיקה ישראל בכ-60% משטח הרצועה, ובמקביל השיגה שני ניצחונות צבאיים מובהקים מול איראן - במבצעי "עם כלביא" ו"שאגת הארי".
אלא שכאן חשוב להבחין בין שני מושגים: ניצחון והכרעה. ישראל רשמה ניצחונות צבאיים מרשימים כמעט בכל זירה. אולם ניצחון אינו בהכרח הכרעה. הכרעה פירושה שהאויב איבד את יכולתו או את רצונו להמשיך במאבק לאורך זמן. זה עדיין לא קרה. חמאס, חיזבאללה ואיראן ספגו מכות קשות, אך איש מהם לא ויתר על המערכה. כל אחד מהם מנסה להשתקם, ללמוד ולהמשיך להילחם בדרך אחרת.
גם כאשר המתקפה הישראלית הצליחה, הצליחו אויביה של ישראל, ובראשם איראן, למנוע קריסה צבאית ולהפוך את התמונה בזירה המדינית. המשטר האיראני לא קרס, מצר הורמוז נסגר מבלי שהאמריקנים היו מוכנים לכך, ונרשם כישלון מדיני בניהול המשא ומתן שהוביל טראמפ. כישלון זה שחק חלק מהיתרונות האסטרטגיים שהשיגה ישראל ופגע בהרתעה הישראלית מול מדינות האזור וארגוני הטרור.
לקראת ציון יום ה-1,000 נכון להסתכל קדימה: היכן אנחנו עומדים ולאן פנינו מועדות. ובעיקר, כדאי לשבור את הדפוס ההיסטורי של ישראל - מדינה שחוטפת מכה קשה, לומדת ומתפתחת, אבל לאחר ניצחונות נוטה לא פעם לשאננות, לסטגנציה ולשחיקת הישגיה.
בעזה: שוקלים לשוב ללחימה
בזירה שבה נפתחה המלחמה התייצבו כוחות צה"ל בקו המספק הגנה טובה יותר מפני ניסיונות פלישה עתידיים. הכוחות ממשיכים לפרק את התשתיות התת-קרקעיות, ומאז תחילת מבצע "שאגת הארי" הגבירו בהדרגה את התקיפות וחזרו לסכל פעילי חמאס. עם זאת, גם כאן נדרשת זהירות.
(צילום: דובר צה"ל)
ייתכן שצה"ל נערך היטב לאיום הקודם - חדירת מחבלים קרקעית - באמצעות אחיזה בשטח האויב. אך אסור שיימצא מופתע מול האיום הבא: להקות רחפנים אוטונומיים שישוגרו מעזה וינסו לחדור ליישובי העוטף. צבא שמתכונן רק למלחמה הקודמת עלול להיות מופתע במלחמה הבאה.
בשלב הזה דוחף אלוף פיקוד הדרום, יניב עשור, לחזרה ללחימה רחבה. להערכתו, חמאס נמצא בנקודת חולשה, בעוד צה"ל שדרג את יכולותיו ואת שיטות הלחימה שלו, ולכן יוכל להמשיך בפגיעה שיטתית בארגון. בשלב זה הוא אינו מצליח לשכנע את המטה הכללי ואת הדרג המדיני. במטכ"ל משיבים כי קיימות זירות פעילות בלבנון, ביהודה ושומרון ובסוריה, וכי מצבת כוח האדם אינה מספיקה בשל שחיקת מערך המילואים. נתניהו מקבל לעת עתה את עמדת הצבא, אך ערב בחירות, כשטרם מימש את הבטחתו להכריע את חמאס, ההתלבטות נמשכת.
בלבנון: מצבנו השתפר - ונפגע שוב
בלבנון התמונה מורכבת יותר. מצד אחד הצליחה ישראל לפרק את האיום המרכזי שניצב מולה ערב המלחמה. חיזבאללה, שהחזיק בכ-150 אלף רקטות, איים בפלישה באמצעות כוח רדואן והרתיע את ישראל אפילו מפינוי שני אוהלים שהקים בשטחה. כיום הארגון ללא הנהגה אפקטיבית, עם פחות מעשרת אלפים רקטות, ורוב כוחו מצוי מצפון לליטני. במקביל, צה"ל מחזיק עדיין בכוחות עמוק בתוך לבנון, אך מתנהל משא ומתן על הסדר מדורג שבמסגרתו ייסוג מנקודות שייקבעו מראש ובמקומו יתפרס צבא לבנון.
שר הביטחון מצהיר כי ישראל לא תצא מדרום לבנון, וראש הממשלה מדבר על הישארות ברצועת הביטחון. אלא שאיש מהם אינו מתחייב שלא תהיה נסיגה מהקו שבו מחזיק כיום צה"ל, ואינו מבהיר היכן בדיוק תעבור אותה רצועת ביטחון.
כך או כך, צריך להבחין בין נקודות הייחוס. ביחס ל-7 באוקטובר, מצבה של ישראל בלבנון טוב לאין שיעור. איום הפלישה של כוח רדואן הוסר, וחיזבאללה רחוק מעוצמתו ערב המלחמה. אולם ביחס להישגים שנרשמו מיד לאחר מבצע "חיצי הצפון", חלה שחיקה מסוימת: צה"ל אמנם מחזיק עמוק יותר בשטח לבנון, אך איבד את חופש הפעולה הרחב שנהנה ממנו במסגרת הסכם נובמבר 2024.
ביהודה ושומרון: מלחמת ההתשה נמשכת
ביהודה ושומרון נמשכת מלחמת ההתשה מול הטרור הפלסטיני והפשיעה הלאומנית, לצד ההתמודדות עם תופעות של טרור יהודי. היקף הפיגועים הקטלניים ירד משמעותית, אך הטרור העממי נמצא במגמת עלייה.
הרחבת ההתיישבות והקמת עשרות חוות חדשות מגדילות את המרחב שעל צה"ל לאבטח ומחייבות תגבור כוחות. בהתאם לכך הנחה הרמטכ"ל לתגבר את אוגדת יו"ש באמצעות חטיבת הצנחנים, כך שמספר הגדודים בגזרה יעמוד בקרוב על 24.
באיראן: ההרתעה נפגעה
מעל כל הזירות מרחפת איראן – ובעיקר מדיניותו של טראמפ.
המבצע הצבאי המרשים שביצעו שני הצבאות המתקדמים בעולם הסתיים במשא ומתן שנוהל באופן שאפשר למשטר האייתוללות – קיצוני ובטוח בעצמו יותר מאי פעם – לשקם חלק ממעמדו ולהציג עצמו כמנצח. מבחינה צבאית איראן ספגה מכה קשה, ומחסום הפחד מפעולה ישראלית ישירה נגדה נשבר. אך מבחינה תודעתית ופוליטית היא הצליחה לטפח נרטיב של עמידה ואף של ניצחון.
ארה"ב לא פועלת מתוך חברות אלא מתוך אינטרסים
(צילום: AP Photo/Jacquelyn Martin)
העובדה שכיום ישראל אינה יכולה לפעול בחופשיות כפי שפעלה קודם לכן בלבנון, שאיראן מרשה לעצמה לשגר טילים לעבר ישראל ושארצות הברית בוחנת כל תגובה ישראלית – כל אלה מעידים על שחיקה בהרתעה הישראלית, והאזור כולו מבחין בכך. גם ההתבטאויות של סגן הנשיא ג'יי. די. ואנס ושל טראמפ עצמו, לצד התקרבותו של טראמפ לנשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, מחייבות בחינה מחודשת של המציאות האסטרטגית.
המשמעות ברורה: ארה"ב היא בעלת הברית החשובה ביותר של ישראל, אך היא אינה פועלת מתוך חברות אלא מתוך אינטרסים. לכן ישראל חייבת להבטיח שהאינטרס האמריקני יחייב את וושינגטון להמשיך ולעמוד לצידה, באמצעות דיאלוג ישיר, רציף ואסטרטגי בין נתניהו לטראמפ.
במקביל, לא יהיה מנוס, בשלב מסוים, מפעולה שתשיב את ההרתעה שנשחקה, לצד מהלך עמוק של בניין כוח עצמאי. ישראל חייבת להיערך גם לתרחיש של מגבלות או אמברגו נשק אמריקני. אמנם אין כיום תחליף אמיתי לפלטפורמות האוויריות של ארה"ב, אך בתחומי החימושים, הכטב"מים, המערכות הבלתי-מאוישות, הלוחמה האלקטרונית, הסייבר, השליטה והבקרה, המיירטים והתחמושת, יכולה ישראל להגדיל באופן משמעותי את עצמאותה.
למרות הצהרותיו של נתניהו על תוכנית התעצמות בהיקף של 350 מיליארד שקל לעשור - סכום שגם הוא עשוי שלא להספיק לנוכח ההתפתחויות האחרונות - בפועל טרם הועבר שקל אחד למערכת הביטחון לצורך מימושה. במקביל, משרד הביטחון עדיין חייב לתעשיות הביטחוניות כ-13 מיליארד שקל – חוב המעכב את הרחבת קווי הייצור ואת בניין הכוח הנדרש למציאות החדשה.
1,000 הימים הראשונים של המלחמה מלמדים שני דברים שנראים סותרים, אך משלימים זה את זה. הראשון הוא שישראל יודעת לנצח. בהשוואה ל-7 באוקטובר, מצבה טוב יותר כמעט בכל זירה. אבל הלקח השני חשוב לא פחות: אף אחת מהזירות הללו אינה מוכרעת. האויבים לא נעלמו; הם משנים שיטות, מתאוששים וממתינים להזדמנות הבאה. במזרח התיכון ניצחון אינו סוף הדרך – הוא רק יוצר תנאי פתיחה טובים יותר לסבב הבא.
לכן הלקח החשוב ביותר של 7 באוקטובר הוא שישראל חייבת להיות תמיד הצד היוזם – טקטית, מבצעית, טכנולוגית, מדינית ואסטרטגית. לא להמתין לאיום הבא, אלא לעצב אותו מראש. זו אינה רק הדרך לנצח את המלחמה הנוכחית; זו הדרך להעביר את המשמרת לדור הבא במצב טוב יותר מזה שבו קיבלנו אותה.
