ההסכם עם ממשלת לבנון הוא התפתחות חיובית אפילו ברמה הנמוכה ביותר שלה - עדיף גם לישראל וגם ללבנון שיהיה הסכם מאשר שלא יהיה כזה. בהסכם יש אשרור של כמה אמירות שנשמעו פעמים רבות מטעם שני הצדדים.
אבל במזרח התיכון צריך לפעמים להגיד גם את המובן מאליו: שאין לישראל שום כוונה לספח חלק מלבנון, שהסיבה היחידה שהיא נמצאת שם (לכל מי שחשש בעולם, ולא בלי סיבה, שתכף יבואו בן גביר או סמוטריץ' ויאיימו בהקמת מעלה הבופור או נווה אל-חיאם) היא חיזבאללה והצורך להבטיח את שלום יישובי הצפון, שממשלת לבנון ומדינת לבנון שואפות לקיום כשכנות בשלום זו לצד זו, והכי חשוב - האחריות הביטחונית והריבונית על כל שטח המדינה היא תחת ממשלת לבנון והכוחות המזוינים שלה, הם ורק הם. רוח תוצאות הסכם טאיף מ-1989 שהורה על פירוק כל המילציות בלבנון, אבל יישומו איפשר את המשך קיומו ואף התעצמותו ללא גבול של חיזבאללה, אינו תקף יותר.
הישג נוסף הוא שני אזורי הפיילוט, שבהם כוחות צה"ל יעבירו את השליטה לצבא לבנון כדי לראות שהוא אכן מצליח לשלוט ולפנות משם את אנשי חיזבאללה. לראש הממשלה בנימין נתניהו היה חשוב להוציא לתקשורת נאום שלו גם בערב שבת אבל הבהיר שהוקלט קודם. למי שתהה מה פיקוח הנפש בווידאו של דקה וחצי, נדמה כי הוא מסתכם במילים "זו מכה גדולה לאיראן" ולפיכך הצלחה עצומה לישראל, ולנתניהו, כי איראן לא הצליחה לדחוף את עצמה לתוך מנגנוני הפיקוח על ההסכם.
אבל כבר בדבריו של נתניהו אפשר למצוא את הספקות. ראשית - כשהוא מדבר על שני אזורי הפיילוט, הוא אומר כי "שניהם בהמלצת צה"ל" כדברי ראש הממשלה בנאומו הבהול ביום שישי בערב, קרדיט שנתניהו מקפיד לתת למפרע בעיקר במקומות שבהם הוא מכין את האליבי על מי להפיל את הכישלון.
מה השתנה?
נתניהו רואה ניצחון גדול בכך שלפחות בינתיים נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לא דרש ממנו לסגת לקו הבינלאומי, כמו שאיראן מנסה ללחוץ על אותו טראמפ. הוא אומר שצה"ל יישאר בקו הנ"ט (אם כי הקו לא מכסה את כל טווחי הנ"ט לכל אורכו), אבל עיקר הפגיעות ביישובי הצפון לא נובעות מנ"ט באחרונה אלא מרקטות, טילים ובעיקר רחפנים וכטב"מים מסוגים שונים. במה רצועת הביטחון הזו תסייע להם? כמו כן, נתניהו מבטיח שישראל לא תיסוג מלבנון עד שחיזבאללה יתפרק מנשקו, אבל לא אומר כלום על איך בעיית חיזבאללה כן תיפתר.
תועמלני הממשלה טענו בתחילת השיחות בין ישראל ללבנון כי אלו המגעים הדיפלומטיים הראשונים בין המדינות. מצד שני, היה כנראה מישהו בצוותי המו"מ שידע זה לא נכון, כי ההסכם שנחתם בין הצדדים ביום שישי מזכיר מאוד חלק מהסעיפים שנחתמו בין ישראל ללבנון במאי 1983. וכך, "בהכירן בזכותן ובחובתן לחיות בשלום זו עם זו... בגבולות בטוחים ומוכרים" ב-1983 הפך ל"מאשרות את זכותה של כל מדינה להתקיים בשלום, ואת רצונן ההדדי לחיות בביטחון כמדינות ריבוניות שכנות". ניתן למצוא עוד אין-ספור דוגמאות.
נשיא לבנון עאון. השאלה היא מה יכולתה של הממשלה הלבנונית לכפות את סמכותה
(צילום: AFP PHOTO / LEBANESE PRESIDENCY)
אין כמובן כל דבר רע בכך שאמנה בינלאומית משמשת השראה לאחרת, בטח אם מדובר על אותם צדדים. הדמיון המשמעותי, לא רק בניסוחים אלא גם בתנאים, גרם לכמה בכירים ובכירים לשעבר במערכות הביטחון, המודיעין והדיפלומטיה בסוף השבוע לחזור על אותו משפט – "נקווה שלא ייגמר כמו השלום בשנות ה-80 בלבנון".
אמנם המציאות אינה אותה מציאות והאויב היום עוצמתי הרבה יותר. ואמנם ההיסטוריה לעולם לא חוזרת על עצמה, אבל האתגר בעומק שני ההסכמים היה אותו אתגר – "היכולת של ממשלת לבנון לכפות את סמכותה ולפרק את כל המיליציות החמושות באופן שלא יאיימו על שלום וריבונות מדינת לבנון ולא יאיימו על מדינת ישראל", כפי שאמר אמש ראובן מרחב, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ ובכיר במוסד, שעמד בראש השלוחה הישראלית בלבנון אחרי חתימת ההסכם. "קיווינו מאוד שהוא יצליח. וזה היה הכי טוב בתנאי אותה תקופה. אבל ממשלת לבנון הייתה אז חלשה ובין גורמי האופוזיציה הפנימית לסוריה שעשתה הכול לפרק את ההסכם, הוא קרס".
בולטים בהיעדרם
הבעיה בהסכם שנחתם בשישי אינה מה שיש בו אלא מה שאין בו - יש בו המון מילים יפות, אבל חסרים בו ארבעה רכיבים מרכזיים. הראשון - אין לו לו"ז לסיום או אפילו להתקדמות. הוא כולו מותנה ונטול מועדים. השני - אין בו את המילים הפסקת האש או התייחסות להפסקת האש שטראמפ כפה על ישראל, והאם היא חלה ובאילו תנאים, ואין בו התייחסות למנגנון הפיקוח על הפסקת האש. השלישי - שר הביטחון ישראל כ"ץ הצהיר אמש כי ההסכם "הוא אירוע היסטורי והישג מדיני וביטחוני חשוב למדינת ישראל, שעשוי לעצב לראשונה מזה עשרות שנים מציאות חדשה ובטוחה יותר בגבול הצפון ובלבנון".
אבל בדיוק אותו כ"ץ בחודש אפריל הצהיר כי "צה"ל השמיד כעת בפיצוץ ענק תשתית טרור תת-קרקעית בקנטרה בלבנון, שבתוך אזור הביטחון החדש. ממשלת לבנון וצבא לבנון התחייבו לפרז את דרום לבנון ממחבלי החיזבאללה ומנשק ואלה הן התוצאות". אז מדוע הוא חושב שדווקא הפעם ממשלת לבנון תצליח? והרביעי - חיזבאללה אינו צד להסכם והודיע שהוא מתנגד לו בחריפות.
נעים קאסם. חיזבאללה לא היה בחדר, ומי שכן היה בחדר אינו בהכרח מסוגל להוציא את חיזבאללה מהחדרים שבהם הוא נמצא באמת
ואם זה מצלצל לכם מוכר אז לא במקרה - המצב מזכיר מאוד את ההסכם עם חמאס באוקטובר אשתקד, כמו גם את ההסכם עם איראן. מאמץ צבאי, גם המוצלח ביותר, חייב להסתיים בהסכם, ברגל סוגרת מדינית-דיפלומטית, אחרת לעולם נאכל חרב - ואין מדינה שתצליח להתקיים בסיטואציה כזו. אבל במהלך כמעט שלוש שנים של לחימה ישראל עשתה מאמצים שלא להגיע להסכמים, שאלו נדמו כנראה לדרג המדיני כמו תבוסה או פחות סקסיים לבוחר. וכך, במקום לנצל את ההצלחות שנצברו כדי לחתום על הסכמים מתוך עמדה של חוזק, ישראל מרחה את הזמן ונאלצה להסכים להסכמי ביניים למעשה, שרחוקים מאוד מהגשמת היעדים הצבאיים והמדיניים שלה.
וכך, לא פירוק חיזבאללה אלא "נספח ביטחוני", "אזורי פיילוט", "אבני דרך", "שיקום" ושאר מילים יפות מהלקסיקון של דיפלומטים שמאמינים, בניגוד לניסיון האנושי המצטבר, כי אם מכנים בעיה "framework" היא נעשית ממושמעת יותר. בדומה, לא פירוק חמאס. מנגנון. ולא הוצאת החומר הבקיע מאיראן, אלא משא ומתן בתוך 60 יום.
המדיניות החדשה
האירוניה היא בכך שאותו מנהיג שהסביר לכולנו כי הסכמים אינם מעניינים והבטיח "ניצחון מוחלט", מגיע עכשיו אל אותה תחנה ישנה מאוד של המדיניות הישראלית: מצב ביניים. והפעם זה לא מצב ביניים אחד. זו שיטה. שורת מסמכים, שלוש חזיתות, רעיון אחד: לא הכרעה, אלא ניהול. לא סיום איום, אלא דחייתו לשלב הבא.
בעזה, זה נראה כך: במסמך היישום של הצעת טראמפ בשלב הראשון נקבעו הסידורים לסיום ולהחזרת החטופים ושחרור האסירים. זה הצליח באופן מושלם והציל חיים, הרבה חיים. אבל מה לא קורה באותו רגע? חמאס אינו מתפרק. עזה אינה מפורזת. שלטון חלופי אינו קם. המנהרות אינן נעלמות מהאדמה רק משום שבמסמך 20 הנקודות של טראמפ נכתב שהן יושמדו. בישראל אמרו שהנשיא הבטיח שאם כל זה לא יקרה, ישראל תוכל לכבוש את עזה. אז הבטיח, אבל לא הבטיח לקיים, וממילא התיאבון בישראל לצאת למהלך הזה קטן מאוד.
טראמפ. קודם ההכרזה, אחר כך המנגנון
(צילום: Julia Demaree Nikhinson/AP)
בישראל מאשימים את חמאס שהפר את 20 הנקודות של טראמפ, אבל ארגון הטרור הודיע מהרגע הראשון שהוא אינו מסכים למסמך הזה. ומאז מנסות המתווכות לייצר מנגנון לפתרון כל בעיות עזה, אך ככל שחולף הזמן, ככל שהן מתאמצות יותר - הפתרון הזה כך נראה הופך חמקמק יותר ויותר, או שאולי היומרה בהסכם עצמו נחשפת.
באיראן הפער גדול עוד יותר. הרי שם היה מדובר, כך נאמר לנו, בסכנת השמדה. לא עוד איום ביטחוני. פצצות גרעין. טילים בליסטיים. קץ המדינה. נתניהו אמר זאת כל כך הרבה פעמים, עד שהמילים "איום קיומי" הפכו כמעט לרכוש פרטי שלו. ואז, כאשר מגיע ההסכם, מתברר שהאיום הקיומי יודע להמתין יפה 60 יום וגם בסופם, בתוצאה האופטימית ביותר, נושאי הטילים ושלוחים מחוץ לדיון.
ואז באה לבנון. כאן, על הנייר, ישראל מקבלת את החלום. ממשלת לבנון מתחייבת לפרק מנשק קבוצות חמושות. הבעיה היא שחיזבאללה לא היה בחדר, ומי שכן היה בחדר אינו בהכרח מסוגל להוציא את חיזבאללה מהחדרים שבהם הוא נמצא באמת: המוצבים, מחנות הצבא, הכפרים, המערכת הפוליטית, הכלכלה והזיכרון השיעי של לבנון. לבנון מתחייבת לפרק את חיזבאללה. חיזבאללה לא מתחייב להתפרק. זו לא הבחנה סמנטית - זו כל ההיסטוריה של לבנון במשפט אחד.
כאן כדאי לעצור ולהביט בכל ההסכמים. בכל אחד מהם יש אותה ארכיטקטורה: קודם הפסקת אש או נסיגה; אחר כך הכנסת סיוע ושיקום; אחר כך מנגנון בינלאומי; אחר כך תהליך פירוז, פירוק או אימות; ובסוף - אולי - המציאות החדשה.
זה אינו בהכרח רע כשלעצמו. מדיניות, בניגוד לתעמולה, עשויה מחומרי גלם אפורים מאוד. אבל זה רחוק מאוד מן ההבטחה שניתנה לציבור. נתניהו לא ביקש מנדט למצב ביניים. הוא אמר: ניצחון מוחלט. זהו בדיוק המקום שבו ההסכמים הללו אינם רק מסמכים מדיניים. הם מסמכי ביקורת. הם בודקים את המרחק בין הרטוריקה לבין התוצאה. הכותרת אומרת ניצחון. האותיות הקטנות אומרות: שלב א'. הכותרת אומרת סיום מלחמה. האותיות הקטנות אומרות: הצד השני נשאר חמוש, מאורגן, מושרש, וממתין.
