ביום חמישי נפגשו שרי החוץ של מדינות ה-GCC (מועצת מדינות המפרץ) במנמה בירת בחריין, עם מזכיר המדינה האמריקאי, מרקו רוביו, ופירסמו הצהרה משותפת ומדהימה. ההודעה שפורסמה כאילו לקוחה מארה"ב אחרת. ארה"ב שהכרנו. ארה"ב שלפני שטראמפ החליט לחתום על הסכם הכניעה. ארה"ב שלפני אינספור מסיבות העיתונאים של ג'יי-די ואנס, סגן הנשיא, שמכהן כתועמלן של ההסכם, עם הרבה מאוד עקיצות לישראל.
ובכן, באותה הצהרה, שפורסמה באתר משרד החוץ של ארה"ב, מופיעים כל הסעיפים שישראל חלמה שיופיעו במזכר ההבנות, כמו איום הטילים הבליסטיים, כמו הכטב"מים, כמו התמיכה בשלוחות הטרור. בעניין מצר הורמוז, ההודעה מזכירה את החובה לקיים "שיט חופשי, ללא תנאי וללא הגבלה", ובכלל זה התנגדות לגביית אגרה או ל"ניסיונות להשגת שליטה על המצר". חידוש הקשרים עם איראן מותנה ב"הפסקת התנהגותה מערערת היציבות". בעניין לבנון, ההצהרה מאזכרת את החובה לפרק את חיזבאללה מנשקו, ואת הבלעדיות של מדינת לבנון על כל שטחה הטריטוריאלי.
מזכיר המדינה של ארה"ב מרקו רוביו עם נשיא פיפ"א ג'אני אינפנטינו
(צילום: Mario Anzuoni/REUTERS)
איך אפשר להסביר את הפער בין מזכר ההבנות, או, בשמו האמיתי, הסכם הכניעה, לבין הצהרת מנמה, שכוללת את הסעיפים החסרים בהסכם בין ארה"ב לאיראן? ובכן, נדמה שבממשל האמריקאי מתרוצצת שתי נשמות. מדובר במחלוקת אידיאולוגית וביריבות אישית. זה המשחק המקדים בקרב על המועמדות של המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. מצד אחד ואנס, שהתנגד מלכתחילה למלחמה, חתר לסיומה, ניהל את המשא ומתן המביש שהוביל להסכם הכניעה, והיום הוא המסבירן הכמעט יחידי של ההסכם. מצד שני ניצב רוביו, שגם בלי להוציא מילה אחת נגד ההסכם, הפעילות שלו בימים האחרונים מעידה שהוא עושה כל מאמץ כדי להקטין נזקים.
כך, למשל, ואנס עומד מאחורי הקמת "מנגנון למניעת חיכוך" בלבנון, שכולל את קטאר, פקיסטן ואיראן במנגנון הפיקוח. אבל לא את ישראל. לקרוא ולשפשף את העיניים. הצהרת מנמה היא סטירת לחי לאותו מנגנון – משום שהיא מביעה התנגדות מפורשת למעורבות של מדינות זרות, כלומר איראן, היא חוזרת ומדגישה את ההתנגדות למימון איראני לחיזבאללה, והיא מביעה תמיכה בשיחות עם ישראל. ההסכם שנחתם ביום שישי בין לבנון לבין ישראל הוא המשך ישיר להצהרת מנמה, ומכת חיסול למנגנון שהקים ואנס, הפעם בגיבוי משותף של מדינות המפרץ, לבנון וישראל.
לאחר שהיה נדמה שהממשל כולו עומד מאחורי הסכם הכניעה, שהפקיר את לבנון לחסדי איראן, חזרתו של רוביו לזירה מצביעה על סיכוי לשינוי
לאחר שהיה נדמה שהממשל כולו עומד מאחורי הסכם הכניעה, שהפקיר את לבנון לחסדי איראן, חזרתו של רוביו לזירה מצביעה על סיכוי לשינוי. זה לא שכל סעיפי הצהרת מנמה יתממשו בעתיד הקרוב. הרי מדובר בהצהרה. לא בהסכם מחייב. ולא ברור מה הסיכוי שההסכם בין ישראל ללבנון יקרום עור וגידים. הרי חיזבאללה כבר יוצא לרחובות ומאיים במלחמת אזרחים. אבל בכל זאת קרה משהו ממשי. ה"מנגנון למניעת חיכוך", בחסות ואנס, ירד מהפרק. לבנון שייכת ללבנון. בין הניסיון של ואנס להעניק מעמד לאיראן, גם בלבנון, לבין תגובת-הנגד של רוביו להרחקת איראן – רוביו ניצח. הרי רק ביום חמישי שיגר איסמעיל קאאני, מפקד כוח "קודס" במשמרות המהפכה, איום על ישראל: "עליכם לעזוב את כל לבנון היום, או שתיאלצו לברוח". אין ספק שהאיום של קאאני הוא גם פועל יוצא ממנגנון הפיקוח המביש של ואנס. זה לא שאיראן תקפל את הזנב ותימנע מניסיונות התערבות. ממש לא. אבל עכשיו, לפחות, יש התייצבות של המפרציות ושל ארה"ב נגד מעורבות איראנית. ההסכם מבהיר שההיערכות של ישראל בדרום לבנון תהיה הדרגתית תוך תיאום עם צבא לבנון. ויותר מכך, סעיף 7 קובע כהאי לישנא: "אין במסגרת זו כדי למנוע מהמדינות לממש את זכותן הטבועה להגנה עצמית... שום צד שלישי אינו רשאי לממש זכות זו בשמן". ובמילים פשוטות: לישראל יש זכות להמשיך במלחמה נגד חיזבאללה, ולאיראן אין זכות התערבות.
לא תם ולא נשלם. אבל נדמה שלאחר שבועות ארוכים שבהם ידו של ואנס הייתה על העליונה, רוביו התייצב כדי להחזיר את ארה"ב לשפיות. זה טוב, קודם כל, לארה"ב עצמה. וכן, זה טוב גם לישראל.
