7 באוקטובר חשף עיוורון כפול. לא הקשבנו לחמאס, ולא היה צורך במודיעין כדי לשמוע מה אומרים בכירי חמאס. הם אמרו שהמטרה שלהם היא השמדת יהודים. הם אמרו שהם יפלשו. הם צברו עוד ועוד כלי משחית, ולא כדי לכוון את התנועה בכבישים. לא רצינו להקשיב. והיה עיוורון נוסף: ישראל סירבה להבין שגם זרוע התעמולה של חמאס תיכנס לפעולה. כבר שנים הם אומרים שהמטרה שלהם היא דה-לגיטימציה של ישראל. כבר שנים הם מבצעים שטיפת מוח, בעיקר בקמפוסים. כבר שנים שקטאר משקיעה מיליארדים בתעשיית ההטעיה והשנאה. אבל היה נדמה לנו שדעת הקהל בארה"ב בכיס שלנו. הרי הג'יהאדיסטים טבחו בנו. אז בוודאי שכולם יהיו בעדינו.
(צילום: דובר צה"ל)
התועמלנים לא המתינו זמן רב. כבר ב-7 באוקטובר התחילו ההפגנות נגד ישראל. ההצדקות לטבח של חמאס היו מוכנות. הראשונה, והמושמעת ביותר, בשבועות הראשונים, הייתה שישראל היא מדינה קולוניאליסטית, שהחזיקה את הפלסטינים בעזה בבית הסוהר הגדול ביותר בעולם. ולכן חמאס ביצע את הדבר הנכון ביותר – דה-קולוניזציה. עברו ימים בודדים, ופרופ' איאן לוסטיק, חסיד השקר של "בית הכלא הגדול בעולם", פירסם מאמר הצדקה לטבח: "זה ידוע עד כמה ברוטליים יכולים להיות אסירים נמלטים". וזה מה שעשה חמאס. ופרופ' רז סגל היה כנראה הראשון שפירסם מאמר, ימים בודדים לאחר הטבח, שהאשים את ישראל ברצח עם. הראשון יהודי. השני גם ישראלי. כך שמנגנון התעמולה של חמאס פעל בשני ראשים. האחד ברחובות, עם ההפגנות שהלכו והתרחבו ועם הזמן הפכו ליותר ויותר אלימות ובוטות. השני עם אינטלקטואלים מהזן האנטי-ציוני, חלקם יהודים וישראלים, שהעובדות אף פעם לא בילבלו אותם. הם העניקו את הגיבוי הכאילו אקדמי לזוועות חמאס ולקמפיין נגד ישראל.
אנחנו קצת מאוהבים בקלישאה "העולם כולו נגדנו". היא לא מדויקת. רבים נגדנו. לא כולם. הבעיה היא שאנחנו נגדנו. האיוולת רשומה על שמנו. המפולת המדינית היא מעשה ידינו
אבל זה היה צפוי. יורשה לי להזכיר, בנסיבות עניינו של מאמר זה, שבמאמר הראשון שפירסמתי, כבר ב-8 באוקטובר, ונכתב ב-7 באוקטובר, כתבתי כהאי לישנא: "זה ברור שזה עניין של ימים בודדים עד שגם אלה שמגלים עכשיו הבנה לזכותה של ישראל להגן על עצמה – יתחילו לשנות את הטון. ולמעשה, כבר התחילו".
"המערכה תהיה כפולה", כתבתי באותו מאמר, "גם בשטח וגם בחזית דעת הקהל, שהשפעתה עלולה להיות קטלנית. הרי כבר היינו בכמה סיבובים של הסרט הזה. ומשימות צבאיות לא הושלמו בגלל אותה דעת קהל שיצרה לחצים שישראל לא מסוגלת לעמוד בהם".
יצאתי מחליפת העיתונאי. התקשרתי אז לרבים מחברי הקבינט. "אנחנו צועדים למפולת מדינית", אמרתי להם. "אפשר למנוע את זה. אין צורך להעניק את הניצחון לשונאי ישראל. אפשר" – הצעתי – "להודיע על הפסקת אש חד-צדדית, עם אולטימטום לחמאס: שחרור חטופים והתפרקות מנשק, או שישראל תמשיך במלוא הכוח". זה היה WIN-WIN. יאמרו כן – הרווחנו. יאמרו לא – הלגיטימציה להמשיך להכות בהם רק תעלה.
לחזור שוב ושוב
ועל הצעה כזאת היה צריך לחזור שוב ושוב. זה לא שהצעה כזאת הייתה הופכת את שונאי ישראל לתומכיה, אבל היא הייתה מונעת את המעבר של רבים מתומכי ישראל למחנה השונאים שלה. היא הייתה מונעת את רוב האירועים שבהם כבר החלו סנקציות נגד ישראל. אלא שלא רק שישראל לא יזמה שום מהלך שיעצור את הסחף נגדה, פוליטיקאים בכירים השמיעו הצהרות שהחמירו את המצב. "לשבור", "להרוס", "למחוק", "להשמיד". הם התעקשו להמשיך עם ההצהרות הללו גם כאשר היה ברור שהן גורמות נזק איום ונורא לאינטרסים הלאומיים. המפולת המדינית הייתה רק עניין של זמן. מקבלי ההחלטות, נתניהו בראשם, בחרו שוב בעיוורון.
אנחנו קצת מאוהבים בקלישאה "העולם כולו נגדנו". היא לא מדויקת. רבים נגדנו. לא כולם נגדנו. הבעיה היא שאנחנו נגדנו. האיוולת רשומה על שמנו. המפולת המדינית היא מעשה ידינו. וכאשר גם הידיד הגדול והחשוב והחזק ביותר של ישראל בעולם, לפחות עד לפני שבועיים, דונלד טראמפ, אמר לנתניהו "לכולם נמאס ממך", הוא נתן ביטוי למפולת. נכון, זו מפולת מדינית. אבל היא אף פעם לא רק מדינית. היא כבר גם אקדמית, היא עלולה להיות גם כלכלית, וחלילה, עם סנקציות, עם עיכובים במשלוחי נשק, גם פגיעה צבאית. מפולת היא תהליך. אפשר לעצור. אפשר לשנות כיוון. חובה לשנות כיוון. אבל לא עם הקואליציה שעלולה להוביל אותנו ממפולת לקריסה.
