הטעויות הראשונות היו של בג"ץ. פסיקתו, שהתירה למועצת הרשות השנייה להוסיף ולפעול גם לאחר שמניין חבריה צנח אל מתחת למספר הקבוע בחוק, מוטעית. שום דוקטרינה ואף אקרובטיקה משפטית לא מצליחות ליישב אותה עם לשון החוק הברורה. אליה נוספת טעות עמוקה אחרת: אי-ההכרה במגבלות כוחו של בית המשפט מול העם ומול שתי הרשויות האחרות. שתי טעויות אלה מתבססות על טעות נוספת, אולי הקשה מכולן: התפיסה שהיום הכל מותר לבית המשפט, לרבות פסיקות מוטעות כאלו, לטובת בלימת ה"השינוי המשטרי", ביטוי שנשיא העליון עצמו מרבה לעשות בו שימוש (עוד טעות מיותרת שלו). טעות על טעות על טעות.
(צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)
אלא שכל הטעויות האלה מחווירות מול הטעויות שעשתה אתמול הממשלה בהובלת שרי המשפטים והתקשורת, כשהנפיקה החלטה רשמית לפיה למעשה היא לא תכיר בפסיקה זו בשל הטעויות שנפלו בה. טעויות אלה חמורות יותר משום שהן מסוג שונה. פסיקה מוטעית וחריגה מסמכות הן צעדים שגויים על הלוח. אפשר לתקנן בעתיד בחקיקה ובפסיקה חדשה. הכרזה שאין לציית לפסק דין היא הפיכת הלוח כולו. ומשהתהפך הלוח, שוב לא משנה מי צדק בצעדי הפתיחה שלו. המשחק כולו נטרף.
שר התקשורת מכיר את ההלכה שחכם היודע בבירור שהסנהדרין טעתה בפסיקתה רשאי שלא לקיימה, אבל מנוע מלהכריז על כך ברבים "כדי שלא תיעשה התורה כשתי תורות"
חומרת טעויות הממשלה נובעת גם מההבחנה בין מי שמפר בעצמו צו שבעיניו בלתי חוקי לבין מי שקורא לאחרים לעשות כן. הראשון, כל עוד נכון לשאת בעונש הקבוע בחוק על הפרתו, מבצע אי-ציות אזרחי ומטרתו – לתקן את השיטה. השני מבצע מרי אזרחי שמוביל לאנרכיה ולהחרבת השיטה. האחד נוטל את האחריות על כתפיו. האחר מפזר אותה ברוח יחד עם שאריות החברה. כך נהגו השרים. לא רק שהודיעו שבפועל לא יצייתו לפסיקה, אלא שלמעשה הזהירו את הציבור שלא לעשות כן פן יינזק. שר התקשורת, הבקיא במקורות ישראל, מכיר היטב את ההלכה שחכם היודע בבירור שהסנהדרין טעתה בפסיקתה רשאי, ברמה האישית, שלא לקיימה (כי הטעות לא תזכה אותו בהגנה), אבל מנוע מלהכריז על כך ברבים "כדי שלא תיעשה התורה כשתי תורות". והדברים ברורים.
לכך מתווספת טעות חמורה לא פחות. השרים והממשלה מסרבים לציית לפסיקה לא כפרטים (שזה כאמור לגיטימי כל עוד הפרת החוק נעשית במגבלות החוק) אלא כרשות ציבורית. אם שר התקשורת חושב שהפסיקה מוטעית וקיומה נוגד את צו מצפונו הוא יכול להתפטר כדי לא לקיימה. הוא לא יכול להפר אותה כרשות. כך גם שר המשפטים. על אחת כמה וכמה אין הם יכולים כרשות לקרוא לציבור לא לקיימה.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי שתי טעויות אלה מתבססות על טעות שבעיניי היא החמורה מכולן. טעות האחריות. גם בהנחה שרק שופטי בג"ץ הם שטעו בהתנהלותם, האחריות נופלת כולה רק על הממשלה. לא משום שהיא צודקת פחות, אלא משום שהעם הפקיד בידיה ולא בידי בית המשפט את המפתח לשמירה על ביתו. ומי שהמפתח בידו הוא האחראי שהבית לא ייחרב. גם אם פיראטים משפטיים גזזו את שערותיו וגזלו את סמכויותיו, האחריות נותרת שלו לעשות כל שניתן כדי להגן על הבית.
טעות זו מקוממת במיוחד, משום שהיא מוכיחה שלא נלמד דבר מחורבן 7 באוקטובר. ערב המלחמה, הובהר לממשלה שיריביה מוכנים לעשות הכל, כולל החלשת צה"ל ופגיעה במעמד הבינלאומי, כדי לבלום את הרפורמה המשפטית. כבעלת האחריות על הבית המשותף, הציפייה הייתה שהממשלה תוותר ותיסוג כדי להגן עליו. אבל אותה ממשלה, שיודעת היטב לזהות את מגבלות כוחה מול החרדים (מה ניתן לכפות עליהם בכוח ומה לא), בחרה להתעלם מהאזהרות. את המחיר שילמנו כולנו. כעת היא שוב מסרבת להבין את עצם אחריותה ובוחרת להתמיד בטעויותיה. ולהתמיד בטעות זה כבר לא טעות. זו מדיניות.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.07.26
