המחזה מטורקיה הוא, בראש וראשונה, מחזה של צביעות. טורקיה מונהגת בידי מנהיג אוטוריטרי, עם גוון איסלאמיסטי מובהק. לפני מלחמת העולם הראשונה כינו את האימפריה העות'מאנית "האיש החולה". כעת אפשר לכנות אותה השחקן הפרוע, הקיצוני במפה האזורית. מצד שני, זו זווית ישראלית. הרי הטורקים הם אלה שתרמו להפסקת המלחמה בעזה. והם אלה שלחצו לסיום המלחמה באיראן. נכון, יש להם אינטרסים אימפריאליים בסוריה ואולי בלבנון. אבל האם הם אינם טובים יותר מאיראן? ורבים באירופה יוסיפו - טובים גם יותר מהממשלה הנוכחית של ישראל.
הסיפור העיקרי איננו רק מטוס ה־F35. שם הטורקים מקבלים מחילה שאינה מגיעה להם. הם היו חלק מהפרויקט הזה, עד שארדואן, באחד ההתקפים האופייניים שלו, החליט שהמערב השתתף בפוטש נגדו. הוא הפר ברגל גסה את ההסכם סביב מטוס הקרב, והזמין מערכות הגנה רוסיות. כך מצאה את עצמה טורקיה במצב מורכב ביותר, מלכודת שהיא פרי של סכלות: עם חיל אוויר מתואם מול נאט"ו ועם מטוסים מערביים, אבל ללא נגישות מלאה לחלקי חילוף ולעתיד של מטוסי הקרב האמריקאיים.
ארדואן מקבל את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ באנקרה
(צילום: Doğukan Keskinkılıç, Pool Photo via AP)
היה אפשר לנצל את המלכודת הזו כדי לכפות על ארדואן התנהלות יותר הגיונית. בעיקר ביחס לישראל. אבל כאן נכנסת לתמונה ההשפעה הטורקית בבירות מערביות, כולל בוושינגטון. היא משמעותית מאוד. היום, אנקרה חזקה בקרב אנשי ממשל מסוימים לא פחות מישראל - ואולי יותר מכך.
ישראל ומערכת הביטחון שיתפו פעולה באורח עמוק עם המערכות הביטחוניות הטורקיות. עולם של דיבור כפול, מתעתע. על פני השטח: נאומים קיצוניים של ארדואן ושותפיו, האחרון שבהם שר החוץ המשפיע - ואולי יורשו - שדיבר במונחים אנטישמיים ממש. אך מתחת לפני השטח, לפחות עד לפני שנה וחצי, שיתוף פעולה הדוק וסודי בין גורמי הביטחון באנקרה וירושלים. והכל באישורו של ארדואן.
אך הסכר הזה, ככל שהחזיק, נפרץ לגמרי. היחסים בין המדינות בהידרדרות. מה שהיה - שיתוף פעולה חשאי מול הצהרות לוחמניות טורקיות - נגמר. ההכרה הישראלית ברצח העם הארמני הייתה המסמר האחרון.
ובעצם זה לא סיפור מול טורקיה, אלא מול ארה"ב. ישראל ניצלה כל טיפת אשראי שנותרה לה במלחמה באיראן. היכולת שלה להטיף לארה"ב על שימור היתרון האיכותי של ישראל - ועוד מול בעלת ברית מרכזית בנאט"ו - התאפס כמעט לחלוטין
ובעצם זה לא סיפור מול טורקיה, אלא מול ארה"ב. ישראל ניצלה כל טיפת אשראי שנותרה לה במלחמה באיראן. היכולת שלה להטיף לארה"ב על שימור היתרון האיכותי של ישראל - ועוד מול בעלת ברית מרכזית בנאט"ו - התאפס כמעט לחלוטין. מי שחשב שהמלחמה באיראן תשנה את המזרח התיכון התבדה. אבל היא עשתה עוד משהו: סיימה את מרכיבי הסבלנות ויכולת התמרון של ירושלים בוושינגטון. לכאורה.
ראש הממשלה נתניהו מנהל קמפיין גלוי כעת. כתבתי "לכאורה", משום שנתניהו לא רוצה להפסיד. הוא חש, אולי, שיצליח לקומם מספיק התנגדות בבירה האמריקאית. לפחות יוכל לומר שהוא ניסה. גם זה משהו, בעת בחירות.
