יש חוקים שנולדים עם תעודת פטירה בכיסם. חוק הפטור ממעצרי עריקים, שעבר אתמול, הוא אחד כזה. כל סעיף בו כותב בעצמו את פסק הדין שיבטל אותו. וחשוב לומר: הוא היה מתבטל לא רק בהרכב הנוכחי של בג”ץ אלא גם בהרכביו הקודמים, שהצטיינו בהבנת המשפט ובפקחות שיפוטית הרבה יותר.
(צילום: אלכס קולומויסקי )
זה נחשף כבר בפתיחה. סעיף המטרה - מצפן החוק - בניגוד לכל ההסדרים הקודמים, אפילו לא מתיימר לאזן בין “חשיבות לימוד התורה” לבין “צמצום אי-השוויון בגיוס”. הוא מניח על המאזניים רק את המשקולת הראשונה ומשאיר את הכף השנייה ריקה לחלוטין: אין יעדי גיוס, אין שלילת הטבות, אין מכסות, אין אבני דרך שיזיזו את המחט בהדרגה לכיוון ההפוך. פטור נטו בלי שום תמריץ נגדי. זו לא רק בעיית ניסוח - זו במתכוון התעלמות בוטה מקביעות מפורשות של בג”ץ, שכבר פסל בעבר את האבחנה הפסולה בין תלמיד ישיבה לבין שאר האזרחים. זו פגיעה בשוויון בלי אפילו מראית עין של ניסיון לרכך אותה.
לכאורה, אפשר היה לתקן במעט את הפגם באמצעות הרחבת החסינות ממעצרים לתקופה הנדונה לכלל העריקים, לא רק לחרדים. עצם העובדה שהמחוקק אפילו לא טרח להידרש לה, במיוחד כשאנו בעיצומה של תקופה שבה הנושאים בנטל קורסים תרתי משמע, מלמדת על גודל הזלזול בעיקרון השוויון. חוק שקובע חובת גיוס לכולם, אך שולל בו-זמנית את כלי האכיפה המרכזי שלה כלפי קבוצה מוגדרת, הופך את החובה, הלכה למעשה, לרשות עבור מי שבוחר להתעלם ממנה. זה פגם שנחשב פסול גם לפי תורות המשפט המרוסנות ביותר, אלה שמנתקות את הקשר בין מוסר למשפט. לולא הכרתי את הבהלה האמיתית של דורשי החוק, הייתי משער שמה שהמחוקק באמת מבקש הוא לאלץ את בג”ץ “הרשע” לפסול אותו, ולהמשיך את מה שהוא מכנה “רדיפת” העריקים החרדים.
צ’ק פתוח לעתיד
וכאילו לא די בכך, החוק אינו מסתפק בוויתור על העבר אלא גם כותב צ’ק פתוח לעתיד. הוא מבטל את חובת הוכחת ההתייצבות, מסיר את העיצומים הכספיים המוטלים על ראש ישיבה שמצהיר הצהרת שקר ומעביר את מוקד הביקורת מנוכחותו של תלמיד ותלמיד לבדיקת תמיכות תקציביות מוסדיות גרידא. התוצאה היא פטור על תנאי, מראש, על עריקות שטרם נעשו. במקום הסדר שאמור להתחיל לרפא פצעים כואבים ומדממים, קיבלנו חוק שפותח פצעים חדשים - ומזהם אגב כך גם את הישנים. מה גם שכל המנגנון הזה נשען על גוף צבאי שספק רב אם יש בידיו הזמן, הכלים והמומחיות לבצע את המשימה בטרם יפוג תוקף החוק בעצמו. בעצם, אין ספק: אין בידיו.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי וכאן מסתתרת הנקודה שהופכת את כל הפגמים הבודדים לפגם גדול מסכום חלקיו: דבר בזמניות ההסדר לא מציל אותו. אי אפשר לעטוף פגיעה כה בוטה בשוויון באריזת “הוראת שעה”. חוק שמפלה בצורה כזו במשך חודשים מפלה בדיוק כמו זה שנחקק לצמיתות. וזה בדיוק מה שהוליד את החוק הזה נֵפֶל. לרוב, כשמבקרים חוק חדש, יש בו לפחות משהו שראוי להתווכח עליו - איזון עדין שהתערער, כוונה רצויה שמומשה בצורה כושלת, שאלת מידתיות שניתן לחלוק עליה. כאן אין על מה להתווכח. כל רכיב שהיה יכול לאזן, ולו במשהו, את הפגיעה - יעדי גיוס, שלילת הטבות, פיקוח אמיתי, הגבלת היקף התחולה - נעדר. מה שנותר הוא שלד שקוף של אפליה: פטור בלי משקל נגד, חסינות בלי בקרה, הווה בלי עבר, ועתיד בלי גבול. חוק כזה אינו רק חשוף לביקורת חוקתית - הוא כתב, במו ידיו, את פסק הדין שיפסול אותו.
