דמיינו שעובר מולכם אדם שאתם ממש-ממש לא רוצים לפגוש. אם תמשיכו ללכת, המפגש יהיה בלתי נמנע. מה תעשו? נכון, שיחה סלולרית מדומה. תדביקו את הטלפון הכבוי לאוזן ותדברו בערנות ובהתלהבות כאילו אתם מנהלים את שיחת חייכם, כשהעיניים מופנות לנקודה כלשהי שאיננה אותו אדם, וככל שתגלו יותר עניין בשיחה המדומה, כך יהיה יותר קשה ליצור אתכם קשר עין.
צעקות האופוזיציה כנגד נתניהו במליאת הכנסת
(צילום: ערוץ כנסת)
זה בדיוק מה שעשה השבוע ראש הממשלה שלכם כשנכנס למליאה כדי להצביע על חוק החסינות לחרדים העריקים, והתקבל בקריאות "בושה, בושה", מצד חברי האופוזיציה: הוא הידק לאוזנו את הסלולרי, הכבוי ככל הנראה, והתנהג כאילו הוא בעיצומם של סיכומים אחרונים של שלום. או מלחמה.
כשקריאות ה"בושה" הפכו לקריאות "לך, לך", עם עשרות אצבעות מופנות קדימה בהתרסה, נמלט נתניהו מהמליאה. נמלט - כי אי-אפשר לקרוא לזה אחרת. והעובדה שזה קרה תוך כדי שהוא מעמיד פנים שהוא מדבר לתוך טלפון כבוי כדי לא להצביע על חוק העריקים הייתה מביכה במיוחד לאור העובדה שכל המליאה חיכתה לו 40 דקות, שבהן הסבירו לכולם בחשיבות רבה ש"המסוק תכף מגיע". כלומר, אוטוטו ראש הממשלה מגיע להצבעה.
וכך, האיש שטען שהוא היחיד שיכול להתייצב מול טראמפ ולהגיד לו "לֹא", לא עמד בצעקות ה"בושה" של חברת הכנסת מירב בן ארי.
אגב, זו לא הייתה ההצבעה היחידה בשלל החוקים שעמדו השבוע להצבעה שנתניהו העדיף להיעדר ממנה. גם אתמול, בהצבעה על חוק התקשורת, הוא לא נכח. נתניהו, בניגוד לחבר שוטיו, יודע איך לשמור על עצמו. סיפור ההתנתקות, שבו הצביע בעד ומאז הארכיון לא מניח לו לנפשו - לא יחזור על עצמו. ל"היסטוריון" נתניהו פחות חשוב מה ייכתב בספרי ההיסטוריה על דברי ימי מדינת ישראל מאשר מה יתועד עליו בארכיונים של ערוצי הטלוויזיה. צבר החוקים הבזויים שעברו השבוע בכנסת פחות מעניינים אותו מאשר אותו רגע שיצולם וישודר עוד רבות עד הבחירות, ובו נתניהו מבצע פנייה חדה החוצה מהמליאה, כשעשרות ידיים מופנות אליו ומראות לו את הדרך.
"דיבר" לטלפון כבוי
נדמה לי שזה היה אחד הרגעים המביכים בתולדות שלטון נתניהו, לפחות מבחינתו. אבל אפשר לראות אותו לא רק במובן הליטרלי, אלא גם הסמלי. האיש ש"דיבר" השבוע לטלפון כבוי כשהוא מתעלם מהצעקות והקריאות הוא אותו ראש ממשלה אטום ומנותק, שמדבר אל הציבור שלו בטלפון כבוי. זה האיש שכבר באותו יום של הטבח כינס קודם כל את יועצי התקשורת שלו כדי שיתחילו לחלץ אותו מהצרה הזאת. זה האיש שכיבה את עצמו כדי לא לשמוע את רחשי העם במהלך שלוש השנים האחרונות, אם בעניינים שבנפש, כמו החזרת החטופים, ואם בעניינים פוליטיים. בכל הנושאים האלה תמיד היה מצבו של נתניהו, המשפטי והאישי, במרכז, וענייניה של המדינה אחריו.
זה תמיד מה עדיף על מה: נתניהו והחרדים - הגוש - או המדינה; הביטחון הפוליטי שלו או הביטחון שלנו; האבטחה של שרה ויונתן הון או חיי החיילים שלנו.
המראות מהכנסת השבוע היו מקוממים, אם כי ספק אם הם יימשכו. מי שזה לא יהיה, איזנקוט או בנט, לא ייתנו לחוקים האלה לעבור, שניהם כבר אמרו את זה. אבל זה בעיקר מזעזע בגלל שגם נתניהו יודע את זה. ולא רק הוא: הרי החרדים לא באמת חשבו או התכוונו שחוק העריקים יעבור. הרי זה קמפיין של דרעי שכולם ידעו שאין לו סיכוי. הם היו משוכנעים שהליכוד יסרב לדרישות האלה ויעצור את זה. הם רק שכחו כמה עמוקות הפרנויות של נתניהו. הוא כל כך משוכנע שהם עלולים לברוח, שהוא החליט לתת להם הכל, גם אם הם לא ביקשו.
לא יעבור הרבה זמן עד שיהיו סטיקרים על המכוניות: "אני עריק גאה", או: "זהירות, אמא גאה לעריק לפנייך".
ועוד משהו שהחרדים כנראה שכחו: באילו סמרטוטים חדלי אישים מדובר, חברי סיעת הליכוד. אנשים שהכתם של החקיקה הזאת ידבק כאות קלון על מצחם לשארית חייהם. נתניהו, כנראה, את הקריירה שלו גמר. אבל מה עם אלה שעוד רואים את עצמם משום מה בפסגת מנהיגות הליכוד? לעולם, לעולם, נזכור איפה הם היו השבוע בעת ההצבעות המחרידות האלה. איך הם העדיפו את טובתם ואת טובת אדונם על טובת המדינה. איזה מצביע ליכוד שמכבד את עצמו ואת המפלגה של בגין, יצביע עבור מי שהצביע השבוע על חוק שמעדיף את רווחת החרדים העריקים על פני חיי ילדיו או נכדיו שלו.
אז זהו, שמתברר שיש. השבוע, בעוד החרדים עסוקים בחילוץ ילדיהם ונכדיהם מחובת הגיוס, הם עשו גילו נאות קולקטיבי, והתוודו שיש להם ילדים או נכדים עריקים. כמו כל דבר שפושט אצלנו כאש בשדה קוצים, גם זה הפך לטרנד: העיתונאית שרי רוט מיהרה לחשוף את עצמה בטוויטר אחרי דיון במליאה. אחרי שחברי כנסת מש"ס ויהדות התורה נתנו גילוי נאות על זה שיש להם ילדים ונכדים עריקים, אמרה, "אז הנה גם אני, העיתונאית שרי רוט, רוצה לתת גילוי נאות: יש לי ילד עריק. חייל בצבא השם, בצבא לומדי תורה בישיבה. על כך גאוותי".
לא יעבור הרבה זמן עד שיהיו סטיקרים על המכוניות: "אני עריק גאה", או: "זהירות, אמא גאה לעריק לפנייך".
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזיובכל זאת, בתוך כל הביזיון והחרפה, השפל וההפקרות שחווינו השבוע, היו שתי נקודות אור: האחת, הידיעה על הדחיפות בקבלת ההחלטה שנתניהו מקדם לאבטחת שב"כ לכל החיים לאשתו ובניו אם יפסיד. אם הוא כבר סוחט את העטינים כדי להשיג כמה שיותר הטבות עד הרגע האחרון, כנראה גם הוא יודע שהרגע האחרון כבר פה.
והנקודה השנייה היא זיני. ראש השב"כ, שתודה מיוחדת לו על שגאל אותנו מייסורי הוויכוח. אם היו עוד כאלה שנטו או רצו לחשוב שיהיה בסדר, התפקיד עושה את האדם, והנה בא זיני ואישר את דרישת שרה נתניהו לאבטחה (לחמש שנים? לכל החיים? החיים שלו? החיים שלה?) התגלתה לנו הסיבה שהוא התמנה לתפקידו ושמדובר בעבד נרצע, שהגיע למקום 8 בסולם ברדוגו.
ובעניין הגבלת או שיבוש הטיסות שיביאו מצביעים: מירי רגב תצטרך לחסום בגופה את מסלול הטיסה כדי למנוע מהישראלים לבוא להצביע, והרי היא בעצמה תהיה בטח בטיסה באותו זמן.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.07.26
