מתפקדי מפלגת הדמוקרטים יבחרו היום את רשימת המועמדים שלהם לכנסת הבאה. לכאורה, הבחירה תהיה קלה. על השולחן מונחים כעשרה מנדטים. למעשה תשעה, משום שיו"ר המפלגה, יאיר גולן, פטור מבחירה מחודשת. שלושת חברי הכנסת של הסיעה היום, אפרת רייטן, גלעד קריב ונעמה לזימי, עשו עבודה מרשימה מאוד באופוזיציה. לא פחות מגולן, הם תעודת הזהות של המפלגה, הפרופיל הציבורי שלה, הסיבה שהגיעה למספר דו-ספרתי בסקרים. יהיה מפתיע מאוד אם לא ייבחרו בצמרת הרשימה. כמו שקורה לא פעם למועמדים חזקים בפריימריז, האיום העיקרי עליהם הוא ההנחה של הבוחרים שהם מסודרים, שבחירתם מובטחת.
(צילום: מוטי קמחי)
בהנחה שההיגיון ינצח והם ייבחרו, נשארנו עם שישה. שניים מהם יגיעו ממרצ. נותרנו עם ארבעה. ליאיר גולן שמורה הזכות למנות שני מועמדים משלו בעשירייה הראשונה. נותרנו עם שניים. לגולן יש גם זכות לקדם שמות ברשימה על פי רצונו. ואז צריכים לסדר את הרשימה מחדש, בשיטת הריצ'רץ': גבר צמוד לאישה צמודה לגבר. מאוד מתקדם; מאוד מסובך.
נרצה או לא נרצה, מערכת הבחירות הנוכחית היא שירת הברבור של שיטת הפריימריז: אצל הדמוקרטים היא מתקיימת בקושי; בליכוד היא מחרחרת את נשימותיה האחרונות. המפלגות בישראל נחלקות לשתי קבוצות: אלה שבהן הראש (או הדו-ראש, במקרה של בנט ולפיד) בוחר את הרשימה ואלה שבהן קבוצה קטנה של רבנים ופוליטיקאים מגיעה להחלטה לאחר מיקוח חשאי.
כך חולפת לה תהילת הפריימריז
רק לפני שנה וחצי חולל אחד, גדי איזנקוט, משבר גדול במפלגה שהיה חבר בה משום שמנהיג המפלגה, בני גנץ, סירב לקיים פריימריז לרשימה ולראש. והנה, לפני שלושה שבועות התקיים אירוע ההשקה של ישר, המפלגה שאיזנקוט עומד בראשה. הייתי שם. היה נחמד. מועמדים הוצגו לתשואות הקהל. פריימריז לא הוזכרו, אפילו לא ברמז. האם הגיע זמנם של שוחרי הדמוקרטיה לצעוק הצילו? אני לגמרי לא בטוח.
בחירת מועמדים לכנסת אמורה לספק שני אינטרסים. האחד, להביא לרשימה עוד קולות בקלפי; השני, לחזק את כוחה בכנסת הבאה. האינטרס הראשון מזמין בחירה במועמדים פופולריים, ייצוגיים, מרשימים בדרגות ובתארים שצברו לאורך שנים; האינטרס השני מזמין בחירה בפוליטיקאים משופשפים, תקיפים, שיודעים להפיק תועלת ממעמדם בכנסת ובממשלה.
משה דיין העיר פעם שאיש לא זוכר את שם סגנו של בר-כוכבא. גם את סדר המועמדים ברשימת הליכוד, אחרי נתניהו, יזכרו רק המועמד ומשפחתו. הראש, לא הבוחר בפריימריז, יקבע מי יהיה שר ומי ייתקע בכנסת
האם מועמד מספר שתיים, או שלוש, או עשרים, מביא קולות נוספים לרשימה? כן, בתנאי שהרשימה סקטוריאלית. ביהדות התורה, למשל, רשימת החרדים האשכנזים, כל חצר חסידית וכל חצר ליטאית מקבלת ייצוג. כך גם בש"ס: אם אין ייצוג אין קולות. זה נכון גם ברשימות הערביות.
זה פחות נכון ברשימות של המפלגות האחרות. משה דיין העיר פעם שאיש לא זוכר את שם סגנו של בר-כוכבא. גם את סדר המועמדים ברשימת הליכוד, אחרי נתניהו, יזכרו רק המועמד ומשפחתו. הראש, לא הבוחר בפריימריז, יקבע מי יהיה שר ומי ייתקע בכנסת.
אבל לבחירה יש משמעות גדולה בהמשך הדרך. הליכוד הוא דוגמה מאלפת: הרשימה שהציג הליכוד לפני ארבע שנים התאפיינה מצד אחד בפוליטיקאים אפורים, אופורטוניסטיים, שראו בקדנציה הנוכחית תקופת מעבר לקראת המאבק על ירושת המנהיג; ומצד שני בכהניסטים בתחפושת, צרחנים מסוגה של טלי גוטליב ואנשים שהגיעו לזירה הציבורית הודות להרחבה המופקרת של החוק הנורבגי: לא היה להם מושג מה הם עושים בכנסת ולמה. הם שימשו את מכונת הרעל לאורך הקדנציה אבל הוציאו שם רע למפלגת השלטון. נתניהו מבקש עכשיו להחליף אותם בשמות חדשים, פחות רעילים.
הבוחרים שישתתפו היום בבחירות המקדימות במפלגת הדמוקרטים יעמדו בפני דילמה לא פחות מרתקת: בגוש המרכז-שמאל הם האלמנט הרדיקלי: החלפת הממשלה היא בשבילם משימה קיומית. הם יודעים שבניצחון בבחירות לא די: לממשלה שהם יהיו חלק ממנה לא יהיה יום אחד של חסד. היא תנוע בין ההכרח בשינוי, במהפכת-נגד, לצורך ביציבות, בשקט פוליטי. נציגי המפלגה בממשלה ובכנסת יתמודדו עם ציפיות סותרות. הם יידרשו לבגרות, לאיפוק, למשמעת, ומצד שני אסור יהיה להם לאבד את הזהות הנפרדת שלהם.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזימה יעשה, למשל, המועמד נאור נרקיס, שרץ על אחד משני המושבים של מרצ. נרקיס בולט מאוד ברשת החברתית. האג'נדה שלו אנטי-חרדית ואנטי-דתית. הוא הביא איתו מתפקדים רבים. הוא עונה על המטען הרגשי של מתפקדים שמאסו בממשלה שמונהגת על ידי גפני, גולדקנופף וסמוטריץ'. האם מועמד כזה יידע להשתלב במפלגה שמבקשת להיות חלק מהשלטון?
הדמוקרטים מהלכים על חבל דק: הם מבקשים להיות לפה למפגינים בקפלן בלי להפוך את הממשלה הבאה – אם תהיה כזאת והם יהיו חברים בה – להפגנה מהלכת. יש להם דילמה.
