אם רק מעמיקים בפרטים, מוצאים נקודות תורפה בהסכם 15 הנקודות. אבל נדמה שעיקר העיקרים בו הוא הכותרות שהתפשטו בכל ערוץ תקשורת בעולם: חמאס מוכן להתפרק מנשקו. זה לא בדיוק להתפרק. זה לאחסן. וזו חסינות לאנשי חמאס וג'יהאד מפעולה ישראלית. אבל כל הנקודות האחרות וכל השלבים וכל פרטי הפרטים, שלא לגמרי ברורים, הם רק תפאורה לכותרת שהיא כמעט לא תיאמן: חמאס מוכן להתפרק מנשקו. הרי לזה פיללנו. והנה זה מגיע. זה אולי לא ניצחון מוחלט, אבל אם זה נכון – אנחנו הכי קרוב לשם מאז 7 באוקטובר.
האם זה הסכם רמייה, כפי שהמבקרים בפאנלים כבר טוענים? יכול להיות. האם יש סיכוי שמשהו באמת ייצא מההסכם הזה? הסיכויים קלושים. חמאס הוא אותו חמאס והג'יהאד הוא אותו ג'יהאד. כאשר יצאו ארגוני הטרור הרצחניים הללו לטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה – ספק אם הם ידעו שבלי קשר לחזית הצבאית, שבה הם ספגו פגיעות קשות, הם יזכו להישגים בינלאומיים חסרי תקדים. הם הובילו את ישראל לשפל המדיני החמור בתולדותיה. מפחיד לקרוא את הסקרים שמתפרסמים כמעט מדי שבוע בארה"ב. נכון לעכשיו – מהפך. רוב האמריקאים תומכים או בצמצום או בהפסקת הסיוע לישראל ואוהדים יותר את הפלסטינים מאשר אותנו. זה שינוי מפחיד: ארגון טרור יצא לבצע טבח בבעלת ברית – והתוצאה היא שבעלת הברית יורדת לשפל. זה בערך כמו שהאמריקאים יתמכו יותר באל-קאעידה, לאחר פיגועי 11 בספטמבר, מאשר בארה"ב עצמה.
דגלי חמאס בתהלוכת הלוויה ברצועת עזה
דגלי חמאס בתהלוכת הלוויה ברצועת עזה
דגלי חמאס בתהלוכת הלוויה ברצועת עזה
(צילום: Anadolu/Getty Images)
העניין הוא שהשפל הזה לא התחולל יש מאין. נכון, יש מימון קטארי לשנאת ישראל. נכון, האוניברסיטאות בארה"ב הפכו לחממה של רעיונות הזויים לשלילת זכות קיומה של ישראל. נכון, הפרוגרסיבים משתלטים על דעת הקהל, והימין האנטישמי בנוסח טאקר קרלסון וקנדיס אוונס זוכה לפריחה.
אבל מדובר גם במדיניות ישראלית. שבועות בודדים לאחר 7 באוקטובר החלו להופיע כותרות: חמאס מסכים להפסקת אש וישראל מסרבת. זה כמובן הלך והחמיר עם עוד ועוד הצהרות אוויליות של בכירים מישראל, לא רק בן גביר וסמוטריץ', שהציגו את ישראל כקולוניאליסטית ופשיסטית ואת תושבי עזה כקורבנות של ממשלת הימין הקיצוני בישראל.
כך שגם אם מדובר בהצהרות הטעיה בנוגע להתפרקות מנשק, הן עוד שלב במלחמה האסטרטגית נגד ישראל. משום שבעבר, לפני השתלטות ה"ימין-על-מלא" על ישראל, היינו יכולים לטעון, וזה היה נכון, שישראל אומרת כן והצד הפלסטיני אומר לא. אפילו בתגובה הישראלית לחזון השלום של טראמפ הייתה חזרה קצרה למדיניות שרק היטיבה עם ישראל משום שנתניהו אמר כן, אפילו חלק ממדינות ערב הגיבו בחיוב, אבל הפלסטינים, כהרגלם, השיבו בשלילה.
במלחמה האסטרטגית הנוכחית, השאלה החשובה, לפחות בשלב הנוכחי, היא לא אם ההסכם יתממש. השאלה היא את מי יהיה אפשר להאשים בהכשלתו. נכון לעכשיו הרושם הוא שחמאס אומר כן. נכון שכאשר נכנסים לפרטים זה לא בדיוק כך. יש התניות. אבל במלחמת השח האסטרטגית – חמאס צובר נקודות.
השאלה היא איך תגיב ישראל. נתניהו שומר כבר שעות ארוכות על שתיקה. זה כבר משהו. אבל זה לא מספיק. משום שחמאס מתנהל אסטרטגית ואומר "כן". אם ישראל תתנהל פוליטית ותגיד "לא", זה בדיוק מה שיגרום לעוד שפל במעמדה בעולם בכלל, בעולם הערבי, ובעיקר בארה"ב
השאלה היא איך תגיב ישראל. נתניהו שומר כבר שעות ארוכות על שתיקה. זה כבר משהו. אבל זה לא מספיק. משום שחמאס מתנהל אסטרטגית ואומר "כן". אם ישראל תתנהל פוליטית ותגיד "לא", זה בדיוק מה שיגרום לעוד שפל במעמדה בעולם בכלל, בעולם הערבי, ובעיקר בארה"ב. חמאס כבר הצליח להכניס טריז בין ישראל לבין הדמוקרטים ודעת הקהל בארה"ב. "לא" ישראלי ל"כן" של חמאס, שכבר אוּמץ על ידי טראמפ – יכניס טריז גם בין ישראל לנשיא האמריקאי.
ישראל עשתה אינספור טעויות אסטרטגיות מאז 7 באוקטובר. חמאס מכין לה עוד מלכודת, מקווה שישראל תעשה עוד טעות. צריך לומר כן. אם חמאס אכן יתפרק מנשקו – הרווחנו. ואם חמאס ייחשף בסרבנותו – לפחות לא הפסדנו.