יש לי הרגל מגונה: אני אוהב לקרוא טקסטים במקור; פחות להסתמך על הודעות או ניתוחים תקשורתיים. כי כשניגשים למקור מגלים דברים מעניינים. כאלה שלא הוכרזו בקול תרועה, אך מסייעים להבנת המצב לאשורו. מתווה ההסכם לרצועת עזה שפירסמה מועצת השלום הוא דוגמה נהדרת לכך. הצהרת נשיא ארה"ב דיברה על מהלך היסטורי לפירוק חמאס והבטחת ביטחון ישראל. הסעיפים עצמם, להבדיל, מגלים מוקשים שיפגשו אותנו בהקדם במקרה הטוב, ומהות שמיטיבה עם חמאס במקרה הפחות טוב.
ג'באליה
(צילום: Omar AL-QATTAA / AFP)
המחשה למוקש כזה היא "ועדת האימות". מדובר בגוף חדש שנכנס לחיינו. הרכבו או דרך פעולתו אינם נהירים, אבל זוהי למעשה הישות שתכריע מי מהצדדים מעכב את שלבי המתווה. במילים אחרות, גם אם אף צד לא מתכוון לממש את ההסכם, לפנינו מוסד שיקבע מי אשם בכך. ולהכרעתו תהיה משמעות לא רק למיצובה הבינלאומי של ישראל כמכשול או כעזר לרגיעה אזורית. היא אקוטית לטיב היחסים שלנו עם אמריקה, שמטילה את יהבה על המתווה הקיים בואכה בחירות האמצע בנובמבר. נוכחות קטארית או טורקית במנגנון הזה סביר שתהיה, ומכאן שאנו בעמדת נחיתות מובנית.
אבל הבעיה הבולטת במתווה אינה נוגעת למוקשים נקודתיים כוועדת האימות כאמור, אלא למהות, והיא הנחת התשתית למדינה פלסטינית עוינת. אפשר לתמוך או להסתייג ממדינה פלסטינית, כמובן, אבל מה שלא ניתן להסכים לו הוא הקמת ישות שתהווה איום ביטחוני כברירת מחדל. ולמקרא המתווה, נראה שכל המרכיבים כבר שם.
הסיבה המרכזית לכך היא יכולת חמאס להשתלב בגופי השלטון שיפעלו תחת "המועצה הלאומית לניהול עזה", או "ממשלת הטכנוקרטים", כפי שאוהבים לכנותה. במתווה שפורסם אמנם נכתב שחמאס לא ייקח בה חלק, אבל בטקסט אין מנגנון שבאמת ימנע זאת. לשם המחשה, המתווה מציין שכל מועמד לשירות ב"משטרה הפלסטינית" החדשה יעבור "תהליך מיון קפדני", אך תהליך כזה או מי שיגדיר אותו - אינם מובאים. בחינת ההתבטאויות של אותם "טכנוקרטים" מלמדת שאותו תהליך מיון לא צפוי לדמות מבחני כניסה לפקולטה לרפואת שיניים. ובכלל, לא מדובר בגוף נטול אג'נדה שהוצנח מאי שם, אלא בישות פלסטינית עם גישה ניצית לישראל. יתרה מכך, המתווה מצהיר שלמועמד שלא יעבור את תהליך המיון למשטרה "יוצע תפקיד אזרחי או פרישה בהתאם לדין הפלסטיני". כך ימצא עצמו כל חמאסניק לכל היותר שוטר, ולכל הפחות פקיד.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזידוגמה נוספת? לפי המתווה, הנשק הפלסטיני "הכבד" לא יועבר לישראל או לכל גורם שאינו פלסטיני, אלא ל"ממשלת הטכנוקרטים" בלבד. נשקים אישיים יותרו לפי "החוק הפלסטיני". מהו אותו חוק, וכיצד מונעים מחמאסניק שבאורח פלא לא הפך שוטר או פקיד לאחוז בקלצ'ניקוב? ל"טכנוקרטים" פתרונים. כיצד מהלך כזה, שבו נשק ימשיך להסתובב ברצועה, מתיישב עם תהליכי דה-מיליטריזציה? לא ברור. מנגנונים לדה-רדיקליזציה אינם מופיעים כלל.
בראייה היסטורית, המשמעות היא שחזון המדינה הפלסטינית קורם עור וגידים בתמיכה בינלאומית. מי שיאחוז בהגה המדינה הנרקמת אינו "חובב ציון". מנגנון אחזקת ורישוי הנשק לוט בערפל; היכולת להדרת חמאס ממערכות השלטון חלשה; ועל ביטול מערכת ההסתה הפלסטינית אין מה לדבר. למהלך הנוכחי יש אולי כוונות טובות, אך הוא רווי פרצות ו"משגיחים" מטעם. כמעט שלוש שנים מאז טבח 7 באוקטובר, הונחה אבן הפינה להקמת מדינה עוינת בעזה.
