הופענו יחדיו זה מכבר בפני מועצת הביטחון של האו"ם. שנינו, פלסטינית וישראלי, והצגנו מסר פשוט: חמאס חייב להתפרק מנשקו, כוח ייצוב בינלאומי חייב להיפרס ברצועה, ויש לקדם צעדים בוני אמון שירחיקו את שני העמים ממעגל המלחמה המתמשך. איש מהצדדים לא יכול להשיג ביטחון אמיתי כל עוד הצד האחר חי בחוסר ביטחון.
מחבלי חמאס
(צילום: REUTERS/Dawoud Abu Alkas)
ההודעה לפיה חמאס קיבל מפת דרכים לפירוק נשקו יוצרת את חלון ההזדמנויות המשמעותי ביותר עד כה לבחון אם תפיסה זו אכן יכולה להתממש. זהו הישג מדיני שראוי להכרה. תוכנית 20 הנקודות של הנשיא טראמפ סיפקה את המסגרת, ארצות הברית, מצרים, קטאר וטורקיה הובילו תהליך תיווך מורכב, ומועצת השלום הצליחה לשמור על המשא ומתן בחיים למרות חודשים ארוכים של חוסר אמון.
כעת ניצב האתגר האמיתי: האם גם ישראל תקבל את מפת הדרכים, והאם שני הצדדים יעמדו בהתחייבויותיהם. הצלחת המהלך תהיה תלויה ביכולת להפוך את ההתחייבויות למעשים הניתנים לאימות, במקום לאפשר למחלוקות על לוחות הזמנים לשתק את התהליך.
המשכיות
הטעות הראשונה תהיה להתייחס לפירוק הנשק כאירוע חד-פעמי שבסופו מתקיים טקס סמלי. בכל הדוגמאות ההיסטוריות של פירוק ארגונים חמושים היה זה תהליך ממושך, מורכב ורב-ממדי - פוליטי, ביטחוני וכלכלי - ולא רק מבצע לאיסוף כלי נשק.
בצפון אירלנד נמשך פירוק הנשק שנים והצליח משום שוועדה בינלאומית עצמאית יצרה מנגנון אמין שאפשר לכל הצדדים להציג את התהליך כהצלחה. בקולומביה בוצעה מסירת הנשק בהדרגה, תחת פיקוח האו"ם, לצד הסדרי מעבר ושילוב מחדש של לוחמים בחיים האזרחיים והפוליטיים. בקוסובו סונכרנו נסיגת הכוחות היוגוסלביים ופירוק צבא השחרור של קוסובו באמצעות נוכחות ביטחונית בינלאומית.
הלקח אינו שיש להעתיק את המודלים הללו, אלא שכל צעד בלתי הפיך מחייב תיאום בין כל הצדדים, ערבויות אמינות ומנגנון פיקוח ואימות יעיל.
מסלולי כניעה בטוחה, סינון ביטחוני, שיקום, חינוך, תעסוקה ושילוב מחדש אינם פרס לטרור – הם תנאי למניעת חזרתו. מוסדות שלטון לגיטימיים חייבים להחליף את מקורות ההכנסה, השירותים וההגנה שסיפקו עד כה הארגונים החמושים
לכן, אבני הדרך חשובות יותר מהתאריכים. מנגנון אימות רציני צריך להגדיר מהו עמידה בהתחייבויות, לקבוע נהלים לאיסוף ולאחסון הנשק, ולפקח גם על נטרול המנהרות, יכולות ייצור אמצעי הלחימה, מקורות המימון הבלתי חוקיים ונתיבי ההברחה. במקביל יש להקים מנגנונים מהירים לחקירת תקריות, ליישוב מחלוקות ולטיפול בהפרות.
תהיה זאת טעות להתעלם מן העתיד של אלפי אנשי חמאס לאחר שיניחו את נשקם. מפקדים ואחראים לפשעי מלחמה חייבים לעמוד לדין. אולם פעילים בדרגים נמוכים המוכנים לנטוש את האלימות, וכן עובדים אזרחיים שנכפה עליהם לשרת את שלטון חמאס, זקוקים לאלטרנטיבה. מסלולי כניעה בטוחה, סינון ביטחוני, שיקום, חינוך, תעסוקה ושילוב מחדש אינם פרס לטרור – הם תנאי למניעת חזרתו. מוסדות שלטון לגיטימיים חייבים להחליף את מקורות ההכנסה, השירותים וההגנה שסיפקו עד כה הארגונים החמושים.
כל שילוב מחדש חייב להיות אישי, מבוקר וכפוף למרות אזרחית מאוחדת – ולא להפוך למסגרת חדשה שתשמר בפועל את כוחם של הארגונים החמושים.
יש לאפשר לוועדה הלאומית לניהול עזה ולכוח הייצוב הבינלאומי להתחיל לפעול במהירות. הלגיטימיות שלהם לא תיקבע לפי שמם, מייסדיהם או המנדט שניתן להם, אלא לפי יכולתם לספק ביטחון, שירותים ותוצאות בשטח.
שיקום אזרחי וביטחון ישראלי אינם מטרות מתחרות
תושבי עזה זקוקים לרחובות בטוחים, למים, לחשמל, לבתי ספר ולמרפאות הפועלים מחדש, להריסות שמתפנות, לבתים המשוקמים ולמקומות עבודה. ישראלים זקוקים לאותה מערכת כדי להבטיח, באופן אמין ובלתי תלוי, שחמאס לא יתחמש מחדש ולא ישוב לאיים. שיקום אזרחי וביטחון ישראלי אינם מטרות מתחרות – כל אחת מהן היא תנאי להצלחת האחרת.
כוח הייצוב הבינלאומי (ISF) חייב ליהנות מיכולות אזרחיות, משטרתיות וצבאיות משמעותיות. עליו לפעול מכוח מנדט ברור, בגבולות סמכות מוגדרים, ולהיות מסוגל להגן על אזרחים, לאפשר גישה הומניטרית ולפקח על יישום הסדרי הביטחון.
מדובר במשימה זמנית. עליה להיות מבוססת על יעדים ברורים ומתוכננת מראש כך שהאחריות תועבר בהקדם האפשרי למוסדות פלסטיניים לגיטימיים. ככל שנדרשת מעורבות בינלאומית; ככל שניתן פלסטינית. כל כוח שייתפס ככיבוש חדש, גם אם יהיה מצויד היטב, נדון לכישלון.
המעורבות האזורית חייבת לעבור מהצהרות לתמיכה מעשית. ארצות הברית והמדינות המתווכות צריכות להמשיך לשמש ערבויות פעילות להסכם. ירדן, ערב הסעודית, איחוד האמירויות, האיחוד האירופי ושותפים נוספים צריכים להשתלב במנגנונים קבועים למימון, להסדרי גבול, למניעת הסלמה, לניטור ולגיבוי פוליטי.
למנוע מתקריות מקומיות להפוך למשברים אסטרטגיים
ערוצי תיאום קבועים בין ישראל, הרשות הפלסטינית, מצרים, ה-NCAG וה-ISF יהיו חיוניים כדי למנוע מתקריות מקומיות להפוך למשברים אסטרטגיים. במקביל, על השותפים האזוריים לסייע בחסימת נתיבי הברחת הנשק והמימון ולהבטיח שהשיקום יתבצע באמצעות מנגנונים שקופים ומוסדות פלסטיניים.
היבה קאסאסצילום: Ventura Fumicinoלבסוף, אי אפשר לייצב את עזה במנותק מהגדה המערבית. שיקום הרצועה, לצד המשך ההיחלשות הכלכלית של הגדה, התרחבות ההתנחלויות והתגברות אלימות המתנחלים, יאבד במהירות את הלגיטימיות הפלסטינית – ובסופו של דבר גם יפגע בביטחון ישראל.
יש לשחרר את כספי המסים הפלסטיניים המעוכבים, להבטיח את פעילות מערכת הבנקאות ולסייע לרשות הפלסטינית ליישם רפורמות, לרענן את הנהגתה ולשקם את יכולתה למשול. אין פירוש הדבר שיש להמתין עם הביטחון עד לפתרון כל הסוגיות המדיניות. להפך: ביטחון יציב מחייב יצירת מציאות חדשה, שבה לכל צד יש אינטרס ברור לשמר את ההסדרים ולא לשוב למלחמה.
ישראלים זקוקים להוכחה שהיכולת הצבאית של חמאס מתפרקת ואינה יכולה להשתקם. פלסטינים זקוקים להוכחה שהתהליך אינו מוביל לכיבוש קבוע או למחיקה פוליטית. תושבי עזה צריכים לחוות את השיקום במציאות היומיומית, ולא רק כהבטחה לעתיד.
נדב תמירטל שחרמפת הדרכים עלולה עדיין להיכשל. יהיו מי שינסו לחבל בה, פוליטיקה פנימית עלולה לצמצם את מרחב התמרון, וכל עיכוב יעמיק את חוסר האמון. אך כישלון אינו גזירת גורל. זוהי הזדמנות שאינה סיבה לרומנטיזציה, אך גם אסור להחמיץ. הצלחתה תלויה בעבודה עקבית, בתיאום ובנחישות.
לאורך כל הדרך קראנו בקואליצייה הפלסטינית - ישראלית - "שותפות לאחדות משותפת" לפירוק נשקו של חמאס ושל כל ארגון חמוש שאינו כפוף למדינה, לצד יצירת אופק מדיני אמין לפלטינים המחבר בין עזה לגדה המערבית. אין אלה ויתורים של צד אחד כלפי האחר. זהו אינטרס משותף של ישראלים ופלסטינים כאחד, משום שאיש מאיתנו לא יוכל להבטיח את עתידו באמצעות חוסר הביטחון המתמשך של שכניו.
היבא קסאס היא אסטרטגית פוליטית ומגשרת בינלאומית, המנכ"לית המייסדת של ארגון "עקרונות לשלום" ומובילת קואליציית "מאוחדים למען עתיד משותף"
נדב תמיר הוא מנכ"ל ג'יי סטריט ישראל ודיפלומט ישראלי לשעבר
