בכל לילה מאז מבצע "שאגת הארי" עולה לחיה סחיווסחורדר (33) תמונה אחת בשנתה. זוהי תמונתו של אברהם יצחק, אחיה הקטן, שוכב באמבולנס לידה עם תחבושת על הראש כשהוא אינו בין החיים.
היא מדברת אליו, כמו שדיברה אליו אז, לפני 25 שנים בדיוק, ומתעוררת מהחלום. ב-9 באוגוסט 2001 במסעדת סבארו בירושלים איבדה ברגע אחד חיה בת ה-8 את הוריה, מרדכי וצירל ז"ל, ושלושה מאחיה, רעיה, חמדה ואברהם יצחק ז"ל. היא ואחותה לאה היו בנות המשפחה היחידות ששרדו את הפיגוע הרצחני שגבה את חייהם של 16 בני אדם. לחיה עוד שלושה אחים גדולים שלא נכחו בפיגוע במסעדה במרכז העיר.
כיום, 25 שנים לאחר מכן, חיה חובקת שלושה ילדים בעצמה. שלושתם נקראו על שמם של קרובי המשפחה שאיבדה בפיגוע: רפאל מתן (6) על שם אביה מרדכי רפאל, שחר צירל (4) על שם אמה, וחמדה (11 חודשים) על שם אחותה התינוקת שהיתה רק בת שנתיים כשנרצחה בפיגוע. המשפחה מתגוררת בראשון לציון. "הילדים שלי יודעים שסבא וסבתא והדודים שלהם נהרגו. לא סיפרתי להם איך זה קרה ושהייתי שם בעצמי. לך תסביר לילד בן 6 מה זה ללכת למסעדה ושהיא מתפוצצת".
"הייתי שרופה לגמרי"
משפחת סחיווסחורדר הגיעה אז בקיץ 2001 ליום כיף בירושלים מהיישוב נריה שבו התגוררו. בשעת הצהריים הם חיפשו מקום לאכול, נכנסו למסעדת סבארו בצומת הרחובות קינג ג'ורג' ורחוב יפו, יצאו מהמסעדה לאחר שרעיה אמרה שהיא לא רוצה לאכול שם - אך חזרו אליה שוב.
במסעדה, חיה עמדה בתור לקופה יחד עם אביה, אחותה לאה ואחיה אברהם יצחק, בעוד אימה צירל התיישבה ליד אחד השולחנות עם הבנות רעיה וחמדה. "אני זוכרת הכול. את כל היום", אומרת חיה גם אחרי 25 שנה. על אף שחיה בירושלים לא מעט שנים, היא משתדלת שלא לעבור במקום הפיגוע. "רק אם הייתי נוסעת ברכבת למרכז העיר הייתי עוברת שם, וזה לא נעים. זה מחזיר הכול אחורה".
חיה עם בעלה וילדיה בביתם בראשון לציון. "לך תסביר לילד בן 6 מה זה ללכת למסעדה ושהיא מתפוצצת"
(צילום: שאול גולן )
את רגעי האימה היא משחזרת בלי להחסיר אף פרט. "עמדנו בקופה ואז היה פיצוץ. הצלחתי להוציא את עצמי החוצה, לא יודעת איך. הכול עלה באש. היו צרחות ובלגן. הייתי ילדה בת שמונה, לא הבנתי יותר מדי מה קרה, רק הבנתי שאני צריכה להוציא את עצמי החוצה. ביציאה מהמסעדה ראיתי עמוד שעומד ליפול. חיכיתי רגע שהוא ייפול ועברתי מעליו. בשנייה שיצאתי קפצו עליי חובשים, שפכו עליי מים. הייתי שרופה לגמרי. לגבי כאב, אני חושבת שלגוף יש מנגנון של לשמור על עצמו ובאותם רגעים עוד לא הרגשתי כלום.
"הכניסו אותי בהתחלה לאמבולנס. שם ראיתי את אחי הקטן שוכב עם תחבושת על הראש והתחלתי לקרוא לו ולדבר איתו והוא לא ענה לי. הוציאו אותי מהאמבולנס והתחילו לרוץ איתי לבית החולים 'ביקור חולים'. תוך כדי אני כל הזמן צועקת להם, 'איפה אבא שלי?', והם אמרו לי כל הזמן, 'הוא עוד מעט יגיע'. כשהגעתי לביקור חולים אני זוכרת איך פשוט קרעו את הבגדים מרוב שהם נמסו. אמרתי לאחיות: 'בבקשה אל תכרתו לי את הרגליים'".
כשחיה התעוררה בבוקר היא התחילה לשאול איפה משפחתה. "כל הזמן ענו לי 'הם עוד מעט יבואו'. לא סיפרו לי שהיה פיגוע. אחרי הלוויה אחים שלי נכנסו אליי לחדר ואני רואה שהחולצות שלהם קרועות בקרע של אבל, ואחותי לאה שניצלה, כל הפנים שלה היו שחורות. כולם בכו ואני לא הבנתי. ואז אחים שלי אמרו לי שהיינו בפיגוע ושאבא, אמא, אברהם יצחק, רעיה וחמדה נרצחו. וישר שאלתי אותם מי ידאג לבית שלנו? איפה אמא עכשיו, מי יבשל לנו? מי ינקה את הבית? הדברים הכי בסיסיים. הם אמרו לי 'אל תדאגי. נדאג להכול'".
משפחת סחיווסחורדר לפני הפיגוע (חיה במרכז). "הילדים שלי פספסו סבא וסבתא מדהימים"
החיים אחרי הפיגוע היו מלאי טלטלות עבור חיה. היא ואחותה לאה נשלחו לחיות בשווייץ, אצל דוד שלהן. הן חיו שם במשך שנה וחצי, אך בגלל קשיים חזרו ארצה. בשלב מסוים עברו להתגורר אצל האח מאיר ואשתו, שלקחו על עצמם את תפקיד האבא והאמא.
בגיל 18 חיה אובחנה עם אפילפסיה ועברה סדרת ניתוחים, אך היא עדיין סובלת מניתוקים יומיומיים. "לפני שנתיים עשו לי שלושה ניתוחי מוח, לנסות לתקן את האפילפסיה. אני כל השנים באשפוזים, ניתוחים. אני עדיין לגמרי עם הפציעה, ובגלל זה גם אני לא יכולה לעבוד".
- כמה מחשבות יש ביומיום על אבא, אמא, על האחים?
"יש הרבה רגעים שפתאום הם עולים. הבן שלי רפאל מאוד רגיש. הוא אומר לי 'אמא, נכון את מתגעגעת להורים שלך? אני מאוד עצוב שלא הכרתי אותם'. היום כשיש לי ילדים כואב לי שהם לא זכו להכיר את סבא וסבתא שלהם. הם פספסו סבא וסבתא מדהימים. עם השנים זה נהיה יותר קשה. אני מתקדמת בחיים וכל דבר ההורים שלי לא לצידי. אני בוכה כי אין לי איך להתקשר לאמא ולהגיד לה 'אמא, אני בהריון'. אבל אני מדברת איתם בדרך שלי. אני לגמרי מאמינה שהם שומרים עלינו. אני לא דתייה, אבל כשאני מדליקה נרות שבת אני מבקשת מההורים שישמרו על הילדים ויראו לנו את הדרך הנכונה בחיים.
"באיזשהו מקום אני עדיין מרגישה אותה ילדה בת שמונה. החיים ממשיכים, אבל איפשהו אני עדיין אותה ילדה. ללכת באזכרות לקברים זה מרגיש לי תמיד כמו בפעם הראשונה כשלקחו אותי מבית החולים לגילוי המצבות".
"אש, צרוחות ובלגן"
(צילום: AP)
חיה אומרת שאירועי 7 באוקטובר החזירו אותה אחורה, ובמיוחד המלחמה עם איראן והאזעקות. "זה מפחיד. מצד אחד אני צריכה להראות חוזק לילדים ומצד שני הלב שלי מת מפחד. מאז שאגת הארי עולה לי כל לילה התמונה שאני רואה את אחי באמבולנס ומדברת אליו, ואני מתעוררת מזה כל לילה עם התמונה הזאת בפנים שלי. אנחנו חיים במדינה שהיא תמיד במלחמה שקטה. לפעמים היא רועשת. מדינה שבה חיים בפחד".
ולמרות הכול, בשיחה עם חיה אפשר לשמוע גם לא מעט הומור שחור וצחוק, ולראות חיוך על פניה. "אלה החיים. אני לא בדיכאון. איכשהו לומדים לחיות וללכת לצד מה שעברתי בחיים".
חיוך עם דמעות בעיניים
בערב הפיגוע, בקצה השני של העולם, היתה אמורה מיכל בלזברג לחגוג את מסיבת בת המצווה שלה בארצות הברית. לאחר שהיא ומשפחתה שמעו על הפיגוע הקשה, החליטה לבטל את המסיבה. לאחר מכן יזמו את הקמת עמותת "משפחה אחת" - ארגון מסייע ותומך בנפגעי טרור ובמשפחות שכולות בישראל.
שנטל בלזברג מעמותת "משפחה אחת". "יש אנשים שבהתחלה לא צריכים שום דבר, אבל אחרי כמה זמן הם מרגישים שהם רוצים להיות חלק"
(מאיר פבלובסקי)
יומיים אחרי הפיגוע חזרו בני משפחת בלזברג לביתם בישראל וביקרו את הפצועים מהפיגוע. "הם באו אליי לבית חולים. אני זוכרת אותם, את שנטל ואת מארק", משחזרת חיה את המפגש הראשון עם הוריה של מיכל.
"אני זוכרת שהיא היתה קטנה וכואבת, מחייכת ועם דמעות בעיניים", מספרת שנטל בלזברג, שלימים קיבלה את פרס ישראל בתחום מפעל חיים על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. "רציתי להראות שאנחנו כאן כדי לחבק. זה לבקר ילדה קטנה שכל העולם שלה התמוטט. ידעתי שצריך לתת תחושה של אהבה ושלא נעזוב אותה. 25 שנים אחרי זה אנחנו לא עוזבים אותה. והיא עברה דרך ארוכה", אומרת בלזברג.
"כשאח שלי התקשר ואמר שקרה משהו נורא בישראל, אני אפילו לא יכולה לתאר מה הרגשנו. מיד אחרי זה מיכל ביקשה לבטל את מסיבת בת המצווה ויומיים אחרי זה חזרנו לארץ, ומיכל אמרה שאנחנו לא יכולים לחגוג וצריכים לעזור לאנשים שעברו את הפיגוע. הבנו שיש מציאות שצריך לעזור - אנשים היו מאוד לבד. ככה נולדה 'משפחה אחת'".
25 שנים לאחר הקמת העמותה, בלזברג קוראת לכל מי שמרגיש שהוא צריך ליווי - ליצור איתם קשר. "יש אנשים שבהתחלה לא צריכים שום דבר, אבל אחרי כמה זמן הם מרגישים שהם רוצים להיות חלק. בבקשה תתקשרו אלינו".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.08.26
