נתניהו מרוצה. ולא ברור על מה ולמה הוא מרוצה. הרי אנחנו יודעים, אלא אם כן אנחנו מנותקי קשר עם המציאות, שיש נבחרת שהובילה את המדיניות בשנים האחרונות. אנחנו יודעים שמפלגת שלטון שראשיה או בכיריה הציגו כישלונות – חייבת לעשות חשבון עם אלה שכשלו. אנחנו יודעים שבבריטניה למשל, כישלונות הרבה יותר קטנים מאלה שאצלנו גרמו לחילופי עוד ועוד ראשי ממשלה.
ומה אצלנו? יש חיוכים לא רשמיים על כך שחלק מהטיפוסים שנתניהו לא רצה נדחקו לשולי הרשימה או כלל לא הגיעו למקומות ריאליים. נפלא? ממש לא. משום שאין שום חידוש ברשימת אלה שנבחרו לעשרים המקומות הראשונים.
אלי כהן, ישראל כ"ץ, גדעון סער, מירי רגב, יואב קיש, מיקי זוהר, עמיחי שיקלי, דוד אמסלם וחיים כץ – היו חברי הממשלה. הם אלה שתמכו באסטרטג הדגול, שהצליח להוביל את ישראל גם לטבח החמור בתולדותיה וגם לשפל המדיני החמור בתולדותיה. הם אלה שאחראים, יחד עם נתניהו, להעברת תקציבי עתק למשתמטים ולבעיטה במשרתים. הם אלה שבמקום לתקן את מערכת המשפט, ויש צורך בתיקון, הובילו אותנו לשבר הגדול ביותר בתולדות המדינה, גם בתחום של שלטון החוק.
הליכוד
(צילום: יובל חן, שלו שלום, אלכס קולומויסקי, עוז מועלם, נדב אבס, שאול גולן, יואב דודקביץ', דנה קופל, shutterstock, יריב כץ )
אז על מה נתניהו מרוצה? אנחנו מקבלים את אותה גברת ללא שינוי אדרת. הרי אף אחד מאלה שנבחרו בפריימריז למקומות הריאליים לא היה מוכן לקחת אחריות ולומר: טעינו. יש צורך בחשבון נפש. היו כמה גמגומים מיד לאחר טבח 7 באוקטובר. אבל כולם הושתקו ושתקו. כולם הפכו לטייחנים. כולם, ונתניהו בראשם, ניסו להפנות את האצבע המאשימה לאחרים. וגרוע מכך, חלק מאלה שנבחרו עודדו את תיאוריית הבגידה – אם במפורש ואם בעקיפין. והתיאוריה המתועבת הזאת זוכה לתמיכה של לא מעט ישראלים משום שפוליטיקאים בכירים מפיצים אותה.
הרי קטאר ואיראן היו משלמות כל סכום כדי להפיץ את תיאוריית הבגידה, שאין כמוה כדי לפגוע בחוסן הלאומי. אבל אין צורך. מלאכתם של רשעים נעשית בהתנדבות מוחלטת על ידי פוליטיקאים ציניים ואווילים.
הרכב הרשימה מבהיר שהליכוד לא יוצא לשום דרך חדשה, אלא ממשיך לצעוד בדרך הישנה שדגל אדום של כישלון תלוי מעליה. מנהיג חדש לא נבחר בפריימריז, משום שאלי כהן, שהגיע למקום הראשון, הוא איש חביב ונחמד, אבל אין לו יומרות להיות המנהיג. ומי שצועד אחריו הוא בכלל שר הביטחון שהתפקיד העיקרי שלו היה להכשיר את שרץ ההשתמטות. אפילו בתפקיד היחידי שנועד לו הוא נכשל. והוא בכלל לא נבחר. הוא חשש. והייתה לו סיבה. כך שהוא זכה לשריון. גם הבא אחריו, אמיר אוחנה, כבודו במקומו, לא מתמודד על החלפת נתניהו. ואחריו צועדים יריב לוין ומירי רגב. במילים אחרות – אין בעשירייה הראשונה והישנה אף אחד שיתחרה ביום מן הימים על החלפת נתניהו.
ישראל זקוקה למפלגת ימין רצינית, שיכולה להציג אסטרטגיה חדשה, בעקבות זו שנכשלה. וזה צורך לאומי, משום שעם ליכוד רופס – המרוויח העיקרי הוא איתמר בן גביר, שההתחזקות שלו היא סכנה קיומית
ישראל זקוקה למפלגת ימין רצינית, שיכולה להציג אסטרטגיה חדשה, בעקבות זו שנכשלה. וזה צורך לאומי, משום שעם ליכוד רופס – המרוויח העיקרי הוא איתמר בן גביר, שההתחזקות שלו היא סכנה קיומית. לפחות לפי הסקרים – ממשלת 7 באוקטובר עומדת לסיים את ימיה. וזה מצוין. אבל בטווח הארוך יותר, עם ימין שהמנהיג הבולט שלו הוא בן גביר, ישראל תצעד ממפולת לקריסה.
למי שלא מבין את זה כדאי להסביר, שבן גביר הוא הסמל והמופת לכל מה שגם אוהבי ישראל בעולם חוששים ממנו. משום שמדינה שבה בן גביר הוא מנהיג הימין היא מדינה מצורעת. מדינה שסובלת מחרם בינלאומי הולך ומתרחב. כך שאין צורך להיות איש ימין כדי לדעת שיש צורך בימין עם מנהיגות ציונית ורעננה, שלא מתרפסת לחרדים ולימין האנטי-ציוני. ולכן, רשימה שאין בה חידוש היא בשורה מצוינת לבן גביר. ובשורה עצובה לאינטרס הלאומי.
