המתיחות בין ישראל לטורקיה עולה מדרגה. אחרי התקיפה הישראלית בבסיס אבו א-דוחור בסוריה, על רקע החשש מהעמקת הנוכחות הצבאית הטורקית במדינה, משרד ההגנה הטורקי הודיע כי אנקרה תמשיך לסייע לסוריה בבניית התשתיות והיכולות הצבאיות שלה. בטורקיה מכחישים שהם תכננו להקים בסיס במקום, אבל אינם מסתירים את הכוונה להמשיך ולהעמיק את המעורבות הצבאית בסוריה.
טורקיה אינה מדינת אויב. היא מוגדרת כמדינת תפנית. מדינה שהיחסים איתה יכולים להשתנות, שהאינטרסים שלה יכולים להשתנות, ושכבר היום היא מעצמה צבאית משמעותית שמעמיקה את השפעתה באזור.
הרמטכ"ל זמיר בביקור בסוריה
(צילום: דובר צה"ל)
הבעיה האמיתית נמצאת כבר כאן - צה"ל יצא משלוש שנות מלחמה עם שחיקה עצומה של מלאים, מערכות וכוח אדם. מולו עומדים איראן, חיזבאללה, חמאס, סוריה ותימן, וכל אחת מהזירות האלה דורשת יכולות אחרות. בתוך כך, ישראל צריכה להחזיק יכולת להתמודד עם מלחמה רב-זירתית, ולא להניח שכל חזית תיפתח לבדה.
הפערים שנוצרו בבניין הכוח גדולים מאוד, כפי שהתרענו כאן מספר פעמים. במערכת הביטחון טוענים שהם אינם יכולים לפרט את כולם, ובצדק. חלק מהמידע נוגע למלאי החימושים והטילים, חלק ליכולות הייצור וחלק לתוכניות הרכש. אבל המשמעות ברורה: הצבא הצליח להמשיך להילחם במשך שנים, אבל תוך כדי המלחמה הוא גם צרך את העתיד שלו.
וזה בדיוק מה שהופך את הוויכוח על התקציב למשמעותי כל כך. בישראל מדברים על תוכנית ההתעצמות של נתניהו, בהיקף של כ-350 מיליארד שקל לעשור. באוצר הזהירו מהיקפה, ובשבועות האחרונים שוב עלו טענות שנתניהו מבקש לפתוח את תקציב המדינה כדי להעביר כסף נוסף להתעצמות.
אלא שבמערכת הביטחון אומרים שהכסף שהועבר עד עכשיו נועד בעיקר לשוטף ולניהול המלחמה. זה לא מספיק - כסף לשוטף מאפשר לצה"ל להמשיך להפעיל את הכוח הקיים. מאז תחילת המלחמה הצבא יותר מ-100 מיליארד שקלים. הוא משלם למילואים, מתחזק מטוסים, טנקים וספינות, רוכש חימושים שנדרשים עכשיו ומחזיק את המערכת בחיים.
כסף להתעצמות עושה דבר אחר: הוא בונה את הכוח שישראל תצטרך עוד חמש ו-10 שנים. הוא מאפשר להזמין צוללות וספינות, להרחיב פסי ייצור של טילים ומיירטים, להגדיל מלאים, לרכוש מערכות הגנה, לבנות תשתיות ולהגדיל את כושר הייצור המקומי. וכאן הזמן הוא המשתנה החשוב ביותר - גם אם מחר בבוקר יחליטו להעביר את כל הכסף, המערכות לא יגיעו מחר. בחלק מהמקרים מדובר בשנים של תכנון, ייצור, אספקה והטמעה.
נורת אזהרה לישראל
כל חודש שבו אין החלטה תקציבית הוא חודש שבו מתחיל להידחות המועד שבו היכולת תהיה מבצעית. האמריקנים כבר למדו את השיעור הזה במלחמה מול איראן. ארה"ב נכנסה למערכה עם מלאים גדולים בהרבה משל ישראל, ובכל זאת השימוש האינטנסיבי בחימושים ובמיירטים שחק את המלאים במהירות. כעת האמריקנים צריכים להשקיע שנים כדי למלא מחדש את המחסנים.
וזו נורת אזהרה לישראל - אי-אפשר לבנות על "רכבת אווירית" בלתי-מוגבלת. ארה"ב היא בעלת הברית החשובה ביותר של ישראל, אבל גם לאמריקנים יש מחסנים, פסי ייצור ומלחמות נוספות. במערכה כוללת, ישראל תצטרך להחזיק בעצמה מלאים שיאפשרו לה להילחם לאורך זמן.
לכן צריך להסתכל גם על העצמאות התעשייתית. ישראל חייבת להגדיל את הייצור המקומי של חימושים ומיירטים, להרחיב פסי ייצור ולהחזיק מלאים אסטרטגיים גדולים יותר. לא מפני שאנחנו רוצים להיפרד מארה"ב, אלא מפני שהברית עימה לא יכולה להחליף את האחריות של ישראל לבניין הכוח שלה.
תרגיל חיל הים, החודש. הפער מול טורקיה - בזירה הימית
(צילום: דובר צה"ל)
ועכשיו מגיעה טורקיה - הפער מולה משמעותי בזירה הימית. הצי הטורקי מחזיק 14 צוללות, 17 פריגטות ועשרות כלי שיט נוספים. הוא בונה ספינות מלחמה בעצמו ומפתח יכולות ימיות מתקדמות. לישראל שש צוללות וצי שטח קטן בהרבה.
אבל צריך להיות מדויקים: הפער מול טורקיה אינו הבעיה שהתקציב הנוכחי צריך לפתור. התקציב שחסר עכשיו נדרש קודם כול כדי לסגור את הפערים שכבר קיימים מול האויבים הקיימים - איראן, חיזבאללה, חמאס, סוריה והאיום מתימן. מול כל אלה צה"ל כבר נלחם. מול כל אלה הוא כבר צרך חימושים. מול כל אלה הוא צריך להתכונן למערכה הבאה.
טורקיה רק מוסיפה נדבך חדש לתמונה וממחישה מה יקרה אם ישראל תמשיך לדחות את בניין הכוח. מדינת תפנית שהופכת למעצמה צבאית אזורית היא בדיוק הסיבה שבניין כוח צריך להיבנות מראש ולא בתגובה למשבר.
יש מי שטוענים שנתניהו מחמם את הגזרה מול טורקיה משיקולים פוליטיים. זה לא המקרה הפעם - צה"ל הוא זה שדחף לפעולה בסוריה. מי שמכיר את הרמטכ"ל א"ל אייל זמיר ואת צמרת צה"ל יודע - הם אינם מאפשרים לדרג המדיני לגרור את הצבא לכל פעולה. הדוגמה לכך היא יהודה ושומרון. כששר הביטחון ישראל כ"ץ דרש לקדם פעולה לכיבוש מחנה פליטים נוסף, בצה"ל בחנו את הצורך המבצעי ואת המחיר.
לא חותמת גומי. זמיר, נתניהו וכ"ץ
(צילום: חיים צח, לע״מ)
כשהצבא סבור שאין צורך בפעולה מסוימת, הוא יודע לומר זאת. הרמטכ"ל אינו חותמת גומי. לכן גם מול טורקיה צריך להפריד בין הפוליטיקה לבין המציאות הביטחונית. ובסוף, האחריות חוזרת לנתניהו - גם אם האוצר לא מעביר את הכסף, האחריות אינה יכולה להיעצר אצל שר האוצר או פקידי האוצר.
נתניהו הוא ראש הממשלה. הוא הכריז על תוכנית ההתעצמות. הוא זה שמציג את האיומים. הוא זה שצריך להכריע אם ישראל תהיה מוכנה למלחמה הבאה, כדי שלא נחזור על 7 באוקטובר. הוויכוח אינו על עוד כמה מיליארדים בתקציב הביטחון. הוא על עשרות מיליארדים ועל השאלה אם ישראל מוכנה לממן עכשיו את הצבא שהיא תצטרך עוד חמש שנים.
טורקיה היא אולי האיום הבא. אבל איראן, חיזבאללה, חמאס וסוריה הם האיומים שכבר נמצאים על השולחן. ואם כבר עכשיו חסר כסף כדי לסגור את הפערים מולם, צריך להבין שהבעיה בבניין הכוח גדולה בהרבה ממה שנראה בוויכוח התקציבי.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.08.26
