שוב אנחנו דורשים הסבר. כמו במערכה השנייה באיראן, אחרי שהבטיחו לנו שזה נגמר ושאיראן נסוגה עשרות שנים לאחור, ופתאום נחשף שאנחנו תקועים באותו מקום שבו סיימנו את המערכה הקודמת. אם זה היה ראש ממשלה אחר, אולי היינו סומכים עליו. אבל זה נתניהו, ואנחנו דורשים הסבר למה תקפה ישראל ב-18 באוגוסט שדה תעופה בצפון-מערב סוריה, בנימוק שטורקיה עומדת להציב בו כוחות ולהתבסס באזור. האם זה מהלך דרמטי כל כך, שהופך על פניו את האיזון האסטרטגי עד שזה מצדיק פעולה כזאת? ואם כן, מה היה יחס הסיכון–סיכוי, ולמה הסיכון היה גדול כל כך ומוחשי שהוא חייב מהלך כזה? כוחות טורקיים על אדמת סוריה הם לא עניין חדש. מה שינה את התמונה, והאם תקיפות כאלה יכולות לשנות את המצב לטובתנו, או אולי לגרום לתוצאה הפוכה?
טורקיה היא לא איראן. להיכנס לעימות צבאי איתה זה אסון שאי-אפשר להפריז בו. זו מדינה חברה בברית נאט"ו, עם צבא ענק החמוש במיטב הציוד. ההבדל בינה לבין איראן הוא שבגלל החרם הממושך לאיראן אין חיל אוויר ומערכות הגנה אווירית. אבל טורקיה? אם היא תחליט לנקוט אמצעים - שאלוהים ישמור.
ראש הממשלה בנימין נתניהו מצביע בפריימריז לליכוד
(צילום: AP Photo/Ohad Zwigenberg, Pool)
האם היה אפשר לסגור את הסיפור בדרכים דיפלומטיות, בפרט שאין שום אינדיקציה שטורקיה מעוניינת בסכסוך אלים עם ישראל, או שאולי צודקים בוושינגטון, דמשק ואנקרה, בטענה שלפיה עיניו של נתניהו נשואות פחות למוטיבציות של הטורקים, ויותר לאלה של אזרחי ישראל בבחירות הקרובות. נתניהו שוב הפך את התנהגותו לפעלתנות יתר. אחרי הלחץ האמריקאי עלינו מול חמאס, חיזבאללה ואיראן, הוא שוב חשף את ההתנהגות הקוטבית שלו: או אפס מעשה, או היפראקטיביות מסוכנת, חשיבה של "אנחנו מול כולם".
באין שום הסבר משכנע אחר, אני נוטה לחשוב שבגלל המצב הפוליטי הנוכחי, הדשדוש בסקרים, ומה שנראה כרגע כחוסר יכולת שלו להקים ממשלה - הוא זקוק למתח ביטחוני, לפחות כל עוד האתוס הימני הוא, שבכל הנוגע לביטחון, ניהול מצב חירום או משבר - הוא הכתובת.
אז יוצרים מצב חירום. בתקווה שאת המלחמה הזו, בניגוד לאחרות, לא יכריחו אותו לסיים והוא ימשוך אותה לפחות עד לבחירות.
צריך רק להתפלל שב-67 הימים שנותרו, הוא לא יגרור אותנו לאסון.
***
למחרת הפריימריז שמעתי את טלי גוטליב (מקום 12 לפני השריונים) בריאיון ברדיו. "אני שמעון פרס של ההתמודדויות האישיות", אמרה גוטליב בצניעות אופיינית. "ניצחון של דוד מול גוליית", כינתה את ניצחונה על מי שניסו לפגוע בה פוליטית, ועשתה הפרדה מגוחכת בין ראש הממשלה לבין סביבתו. כאילו לסביבתו של ראש הממשלה יש בכלל עמדה עצמאית, ומי שניסה לפגוע בה הוא אותה "סביבה", בעוד שראש הממשלה לא התערב.
מי זו סביבתו של ראש הממשלה שעבדה נגדה? גוטליב מרחה את הדברים כמו שמורחים חומוס וסחוג עם חתיכת פיתה. "מי שמקיף את ראש הממשלה", אמרה וסירבה לנקוב בשמות. רק שלחה אזהרה לאותה סביבה שתיזהר מלהכשיל אותו. "אתם לא ראש הממשלה", אמרה, "יכול להיות שעלה לכם קצת".
אלא שנראה, שלמי שעלה זה לה, כשבאותו ריאיון הודיעה שהיא צריכה להיות שרת המשפטים. לא שהיא רוצה, אבל היא צריכה (!) "ומוטב שכך", אמרה, מה שנשמע יותר כמו איום.
השבוע הצליח נתניהו למכור למתפקדי הליכוד שתי מערכות בחירות. האחת, "חגיגה דמוקרטית", עם ארטיקים ונקניקיות, פסטיבל מיוזע ורעשני, כשמנגד נרשמו רק 53.5 אחוזי הצבעה. קצת יותר מ-75 אלף מתפקדים שהטריחו עצמם להגיע, כדי להשפיע על הרשימה הכי בעייתית שהייתה להם. רק כדי לסבר את האוזן: לנעמה לזימי מ"הדמוקרטים" הצביעו בפריימריז 87,774 אנשים.
כשלוקחים מהמתפקדים את הזכות האמיתית להשפיע על יותר מחצי רשימה, עם השריונים, הוועדים, ההצנחות והמחוזות המוגנים - מה הפלא שמחצית מהם בחרו לשבת בבית?
כשלוקחים מהמתפקדים את הזכות האמיתית להשפיע על יותר מחצי רשימה, עם השריונים, הוועדים, ההצנחות והמחוזות המוגנים - מה הפלא שמחצית מהם בחרו לשבת בבית? ניסו גם למכור לנו השבוע סיפור על רשימה מתחדשת עם פנים חדשות. נו, באמת. זו הרי אותה גברת באותה אדרת, רק שגם פה - כמו בתמונות שמפיצה לשכת ראש הממשלה - עבדו עליה בתוכנת פוטושופ. כל מה שקרה הוא שנתניהו עיצב את פרצופה: בעזרת השריונים שם פילטרים, בעזרת המיקומים העלים את הכתמים הפוליטיים, בעזרת מסרים וציוצים טישטש את המציאות המדומה והמכוערת ושיווק פסאדה נוצצת.
גם הפעם שם המשחק היה הישרדות. אלה לא היו בחירות של מתפקדים חופשיים, אלא קרב מאסף של דילים, קבלני קולות ועסקנים. בירושלים צבעו הפעילים החרדים את הקלפיות בשחור לבן, הריצו מועמדים שנוחים לחסידויות, כאילו שלא מדובר ברשימה של הליכוד אלא של יהדות התורה. אז מה הפלא שהליכוד היא המפלגה היחידה שבעשרת המקומות הראשונים שלה אין שום חובש כיפה סרוגה? מי שהבטיחה להיות הבית של המחנה הלאומי-אמוני, השאירה את נציגיו בחוץ. שלא לדבר על הנשים, שהודרו כמעט לחלוטין מהרשימה והשתבצו במקומות המשוריינים לנשים. אישה ראשונה, אישה שנייה וכו'.
מזל שברשימה לכנסת אשת ראש הממשלה לא דרשה להיקרא האישה הראשונה. היינו עשויים למצוא אז לא רק את יאיר הבן משוריין באחד המקומות כפי שעוד יכול לקרות - אלא גם אותה.
מעניין כמה מתפקדים מרטו אתמול את שערותיהם כשנודע להם שבזמן שהם מחכים לטיסה שתיקח אותם ואת הילדים לחופשה בסופו של חופש ארוך ומייגע, שרת התחבורה והצוות שלה מבלים חופשה במרוקו. איזה עוד שר תחבורה, חוץ מרגב, היה מעז לבחור את סוף חודש אוגוסט כעיתוי לחופשה? וכמה מתפקדים היו מוחקים את שמה מהרשימה לכנסת, אם זה היה קורה לפני הבחירות.
זה לא היה יום הבוחר. זה היה יום רצון הבוחר, כשהבוחר הוא נתניהו. פריימריז של איש אחד - כך אפשר לקרוא לבחירות האלה. בחירות שנועדו לשמר את כיסאו של השורד הכי מפורסם בעולם. והן נעשו לכאורה בקלפיות, אבל כל אחד מבין שהן נעשו באישון לילה, בחדר סגור, כשליד אוזנו האחת של ראש הממשלה עומדת אשתו, וליד השנייה עומד בנו, והם מחליטים מי לחיים ומי למוות, מי לשריון ומי הביתה.
רצון הבוחר כאן התמזג באופן מוחלט עם רצונו של איש אחד, או במקרה זה שלושה - שלישיית "המדינה זה אנחנו": ביבי, שרה ויאיר.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.08.26
