ישראלים אלופים בהתמודדות עם מצבי חוסר ודאות. מאלתרים, מתגמשים, מתרגלים. אלו תכונות שהתפתחו לאורך עשרות שנים של כאוס ואיומים תמידיים, שהלכו והחריפו בשש השנים האחרונות. בכל מקום נורמלי על הגלובוס סוגרים חופשה משפחתית ושוכחים ממנה עד הרגע שבו צריך באמת לארוז. אבל פה? לאור האיומים התמידיים מאיראן וביטולי טיסות על כל התחממות ביטחונית כבר פיתחנו שיטות. לשלם על כרטיס יקר יותר בחברה ישראלית, לבדוק את ההצהרות של טראמפ כמו שבודקים מזג אוויר, ולא לקוות ולא לשמוח ולא לצפות – עד לרגע האמת. וזה כולה חופשה, כן?
אבל אם אין טילים בליסטיים מהשמיים, מתברר שתמיד יכולים להיות עיצומי עובדים בהפתעה. בדיוק כמו שהתרגלנו שהסיכוי ששנת הלימודים לא תתחיל בשביתה הוא אפסי, עכשיו צריך להתרגל לכיפופי הידיים של ארגוני העבדים והנהלת נתב"ג על הגב שלנו. וככה מאות אלפים נתקעו בארץ ובחו"ל כשנתב"ג קרס לו ביום חמישי והעובדים התחילו בשביתה איטלקית. החיים שלהם לא מעניינים – לא התוכניות שקרסו, לא ההפסדים הכספיים, לא שעות של המתנה. שום דבר מאלו לא פקטור.
נתב"ג נראה כמו בנגלדש. שעות ארוכות של המתנה ואומללות, אנשים צועקים ובוכים, ילדים ישנים על הרצפה ונהרות של פיפי זורמים בשירותים
גם אנחנו נתקענו עם ארבעה ילדים קטנים, תחילה באוסטריה ואז בנתב"ג עצמו. שעות ארוכות של המתנה ואומללות, אנשים צועקים ובוכים, ילדים ישנים על הרצפה ונהרות של פיפי זורמים בשירותים. נתב"ג נראה כמו בנגלדש, לא כמו שדה במדינה מערבית נורמלית. איכשהו גם באוסטריה, יוון ואיטליה עכשיו אוגוסט והמונים נופשים. איכשהו שם אין תורי ענק, אין שביתות פתע ואין עובדים אדישים שמטרטרים אותך בכל השדה בשביל למצא עגלת תינוק שנעלמה אחרי 8 שעות המתנה. כל הטוב הזה שמור רק לנו, פה, בארץ הקודש.
יום שישי: נתב"ג ביום שאחרי. העיכובים בטיסות עדיין נמשכו
(יובל חן)
זה הסטנדרט החדש. כמעט בכל המערכות המדינתיות – ישראל מקבלת אפס בניהול. פשוט ניהול גרוע. הלא הבעיה עם ארגוני עובדים שפועלים מתוקף חוק עותומאני קיימת כבר עשרות שנים. אבל במקום לטפל בזה – יו"ר וועד העובדים הוא אחד הפוקדים הכי חזקים של מפלגת השלטון ומחזיק אותה בצוואר. הלא הבעיה הקשה של הסבלים בנתב"ג, שעובדים לפעמים משמרות של 12 ו-15 שעות היא גם לא חדשה. חודשים ארוכים מתריעים שהם לא יעמדו בעומס. מה הייתה התוכנית? מי היה אמור לדאוג לזה? גם העובדה שבישראל יש הרבה יותר מידי אזרחים וחובה לפתוח עוד שדה תעופה ידועה כבר שנים. מה יש לשרת התחבורה להציע בנושא? אבל כל כך התרגלנו לסטנדרט לא קיים, שזה אפילו לא מפתיע שבזמן המשבר מירי רגב בילתה בנופש פרטי במרוקו עם כל צמרת המשרד שלה. גם אם תקראו את המשפט הזה פעמיים עדיין קשה לקלוט כמה זה מופרך. זה כמו ששר החינוך וצמרת המשרד שלו יהיו בחופשה פרטית ב-1 בספטמבר, או ששר הביטחון וצמרת המשרד שלו ילכו לנפוש בתחילתה של מערכה ביטחונית. אוגוסט זה המאני-טיים של שדה התעופה, הבעיות ידועות לכל, זו ציפיה די מינימלית שכל העוסקים בדבר יהיו עם הידיים על ההגה ולא בטיול של קברי צדיקים. המנגנונים הרקובים הללו אינם גזירת גורל ואין שום סיבה להתרגל למשרתי ציבור גרועים כל כך. כדאי לזכור את זה גם בקלפי.
