העובדה שהספינה אלטלנה, שנמצאה השבוע בעומק של 503 מטרים בים, "אותרה בשלמותה" – לפחות על פי הודעת משרד המורשת - היא הישג מרשים למדי. בוודאי בהתחשב בכך שבעשרות השנים שחלפו מאז הטבעתה הצלחנו כחברה לפרק אותה לאין-ספור אלטלנות שונות. השבוע התברר שכל אחד מאיתנו מחזיק באיזו אלטלנה משלו.
ישנה האלטלנה הממלכתית של בן-גוריון, ולעומתה - האלטלנה של בגין, עם אחדות העם ולעולם לא מלחמת אחים. ולצד האלטלנות הגדולות האלה יש עוד אין-סוף אלטלנות קטנות יותר. הן הועלו במשך השנים באוב הפוליטי, וטוו את פרטי-פרטיו של הנרטיב ההיסטורי באמצעות חלקי פרוטוקול, עדויות של נוגעים בדבר וראיות שיכולות להוכיח גם את הדבר וגם את היפוכו. לכל אלטלנה כזו יש אשם ברור ומוחלט משלה, ולצידו - מי שהתעלה לגודל השעה.
בן־גוריון ובגין. המטרה: להעלים את לוחמי האצ"ל מסיפור תקומתה של המדינה | צילום: שאול גולן
קשה להשתחרר מהרושם שזיכרון האלטלנה עבר בנאליזציה. מטרגדיה אנושית ושפל שלא היה כמותו בתולדות היישוב למונה-ליזה של הפוליטיקה הישראלית. כל מי שמביט בה משוכנע שהיא מביטה חזרה דווקא בו, מחייכת אליו ומאשרת את עמדתו בכל מחלוקת שנקרית בדרכו. גם השבוע התברר עד כמה המחנות הפוליטיים בישראל מצליחים לחלץ מאלטלנה ההיסטורית עוד ועוד תובנות פוליטיות, שבדרך פלא יישרו קו עם הלקח המדויק שנחוץ היה לכל אחד מהם בוויכוח במתנהל בזמן הווה. מניתוץ מצבת המחבל בידי חבר הכנסת צבי סוכות לרפורמה המשפטית, וממנה ועד למאבק על סגירת גלי צה"ל - אין טענה פוליטית שסיפור אלטלנה לא הצליח להוכיח השבוע.
בן-גוריון היה נחוש לפעול בשם הממלכתיות
הירי על האלטלנה היה נקודת הקצה של תפיסת הממלכתיות הבן-גוריונית. מדינה אחת, צבא אחד. ובכל זאת, ברוב הזמן - הממלכתיות של הזקן לא נשענה על שימוש בתותח הקדוש, אלא על אדמיניסטרציה אפרפרה. בן-גוריון היה נחוש לפעול בשם הממלכתיות, וכשעשן הפגזים התפזר הוא המשיך לעצב אותה באמצעות מכתבים, טפסים, החלטות ותקציבים. בצד הרבה טוב שהיה בה, היה בה גם הרבה כאב. בעיקר למי שמצא את עצמו מחוץ לגבולותיה.
המדינה של בן-גוריון לא הסתפקה בפירוקו המוסכם של האצ"ל כארגון צבאי. היא ביקשה להעלים את לוחמיו מסיפור תקומתה. במשך שנים קרוביהם של חללי האצ"ל נאלצו להיאבק על עצם ההכרה בה, שלא לדבר על קבלת תגמולים. גם כאשר ניתן להם סיוע הבהירו אנשי משרד הביטחון, שבראשו עמד הזקן, כי הוא מוענק "בתורת חסד" ולא מכוח זכות. וזה כמובן לא נגמר שם.
כלא עכו, שהפריצה אליו, ושחרור הלוחמים שנכלאו בו, היו מסיפורי הגבורה הגדולים של האצ"ל והלח"י, הוסב יום אחד לבית חולים פסיכיאטרי. לאיש באותה תקופה לא היה ספק שיד מכוונת ביקשה לשלול כל אפשרות להפוך את המקום לאתר שתלמידים ומשפחות יגיעו אליו כדי ללמוד על גבורת אנשי המחתרות. בן-גוריון גם התנגד להעלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי ארצה. רק לאחר שלוי אשכול החליף אותו, נפתחה בפני מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית הדרך להר הרצל.
באותן שנים כבר לא נשקפה כל סכנה למדינה, ובכל זאת - אותה נחישות שהופעלה כדי להכריע מי בעל הבית בחוף ימה של תל-אביב בשנת 1948 המשיכה להוביל את בן-גוריון גם כדי לקבוע מי רשאי להיכנס לתמונה המשפחתית התלויה בסלון שנים רבות לאחר מכן. זו הייתה ממלכתיות נוקשה ומפלגתית מאוד. היא ידעה היטב איזה סיפור היא רוצה לספר, ומי ראוי להיכלל בו. היא ביקשה לקבוע מה יילמד וכיצד. היא ביקשה לחנך דור.
לא נותר דבר
מתאוות הממלכתיות של בן-גוריון כמעט שלא נותר דבר. הביטוי עצמו נשאר כמובן חלק מהשפה, אך כמו הלקח מסיפור האלטלנה - גם הממלכתיות עצמה הפכה עניין גמיש מאוד. בשיח הפוליטי המוכר היא מתארת את הדרך היפה, המתבקשת והראויה לניהול המדינה בעיני רוחו של כל מנהיג הנושא את שמה, ובדרך כלל - לשווא. כדי להבין כמה מעט נותר ממנה בישראל של 2026 אין צורך לצלול לעומק של חצי קילומטר בים. מספיק לקרוא את כתב התשובה שהגישה לאחרונה המדינה לבג"ץ.
בעקבות דרישתן של רשתות החינוך החרדי לקבל תוספות שכר יצא משרד המשפטים למשימת חקר. לפני שאלת התוספת ביקשו אנשיו לוודא משהו הרבה יותר בסיסי - אם מוסדות החינוך החרדי עומדים בדרישת החוק ללימודי ליבה. כתב התשובה חושף אמת מביכה מאוד. מסתבר שלמשרד החינוך אין באמת מושג. למעשה, נראה שהוא גם לא ממש מתאמץ לדעת. מתברר כי שוב ושוב הסתמכו שם על דיווחי הרשתות החרדיות, ואלה יצרו את מה שמכונה כעת בכתב התשובה "מצגי שווא". כמה שווא היה במצגים האלה? בואו נגיד שבתי ספר שבהם שכבות גיל מסוימות כלל לא למדו אנגלית דווחו במשך שנים ככאלה שלומדים בהם 95 אחוז לימודי ליבה. דווחו ותוקצבו. וזו כמובן רק דוגמה אחת.
אבל זה לא טור על תחום החינוך. זה טור על ממלכתיות. ומה שהתגלה בתשובת המדינה עצוב הרבה יותר מהממצאים שנוגעים למצגי השווא של רשתות החינוך החרדי. התברר שהבעיה מתחילה בכלל בחינוך הממלכתי. הרי כדי לחשב מה אחוז לימודי הליבה במוסדות החרדים, צריך להבין כמה נלמד שם מתוך תוכנית הליבה של החינוך הממלכתי. אלא שכתב התשובה של משרד המשפטים מבהיר שתוכנית כזו - קשה להאמין, אבל זו המציאות שבה אנחנו חיים - מעולם לא נקבעה. ואם להיות מדויקים - מעולם לא נקבעה תוכנית אחת ללימודי ליבה. כרגע ישנן לא פחות משש תוכניות כאלה, וכולן חסרות מעמד ותוקף.
גיל ברינגרגם בשנתנו ה-78, מה שהיה אמור להיות אחד ממחולליה של הממלכתיות הישראלית - מערך החינוך הממלכתי - עדיין לא ישב עם עצמו להחליט מה תמצית החינוך שהממלכה מבקשת לצייד בה את בוגריה. המשמעות היא שבשבוע הקרוב תיפתח שנת הלימודים בבתי הספר הממלכתיים, וגם השנה, כבכל שנה אחרת, יידרשו בתי הספר ללמד על פי תוכנית לימודי ליבה שאינה קיימת. אם משרד החינוך יפעל על פי חוות הדעת של משרד המשפטים, תוכנית כזו תאושר אולי בשנה הבאה.
מציאתה של אלטלנה במעמקי הים יכולה לעורר אצלנו מעט תודעת מעמקים; ואולי גם לגרום לנו לשאול איך קרה שבן-גוריון היה מוכן ללכת רחוק כל כך כדי לחנך את אזרחיה הבוגרים של המדינה, ואנחנו במשך כל כך הרבה שנים מתקשים עדיין להחליט מה ילמדו במוסדות החינוך של ילדינו. את החלק הזה של הממלכתיות אין צורך לחפש בעומק של 503 מטרים בים. הוא לגמרי ממתין לנו על היבשה. אנחנו בעיקר צריכים לרצות את זה.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.08.26
