בצפון הישן של תל-אביב, סמוך לאיכילוב היום, היה פעם בית יתומים. לפעמים ילד היה נצמד בפניו לגדר, מחזיק בברזלים בשתי ידיו ומתחנן: "דּוֹד, תיקח אותי, דּוֹד, תיקח אותי". העובר בדרך היה נרתע בבהלה ומחיש צעד; הילד נותר ביתמותו.
(צילום: ריאן פרויס)
בקיצור, מראה מכמיר לב. נזכרתי בו לרגל מצבו העגום של מיודענו, שר האוצר והחצי-ביטחון בצלאל סמוטריץ', שמונה ימים לפני הגשת הרשימות לבחירות. סמוטריץ' הוא הילד; בן גביר הוא הדּוֹד. נתניהו מפעיל לחץ אדיר על בן גביר לתת מקלט ברשימה שלו לסמוטריץ' ואנשיו. בן גביר מסרב: הצירוף של אנשי מפלגת הציונות הדתית לא רק שלא מוסיף לו מצביעים – הוא מבריח ממנו מצביעים. "שווינטר ייקח אותם", מציע בן גביר; "שהליכוד ייקח אותם". אבל גם הם מסרבים, מאותו טעם: סמוטריץ' מבריח מהם מצביעים.
זאת הזדמנות טובה לדון בכפיות הטובה של המשחק הדמוקרטי. בניגוד לכל המפלגות האחרות בקואליציה, הציונות הדתית עבדה קשה למען בוחריה. נפתח בהפיכה המשפטית. ערב הבחירות כינסו סמוטריץ' ושמחה רוטמן מסיבת עיתונאים בכפר המכביה, שבה הציגו ופירטו את התוכנית למה שהם כינו רפורמה משפטית. צריך לומר את זה לזכותם: יריב לוין ונתניהו חשפו את המחויבות שלהם לתוכנית רק לאחר הבחירות. הם בחרו להסתיר את תוכניותיהם מהבוחרים שלהם – סמוטריץ' ורוטמן אמרו לבוחרים את האמת.
מרגע שרוטמן מונה לראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, הוא דחף בברוטליות לאישור חוקי ההפיכה. שום דבר לא הרתיע אותו – לא ההפגנות ההמוניות, לא ההתרעות הביטחוניות, לא הפילוג בעם. הוא הלך עד הסוף.
הפך את האוצר לקופה רושמת
סמוטריץ', בעזרתו של לוין, קיבל תיקים מיניסטריאליים חשובים, הרבה מעבר למה שהמפלגה שלו ובוחריה אמורים לקבל. המינוי שלו לשר אוצר היה כישלון מובטח, אבל אני מבקש לדון כאן בטובת בוחריו, לא בטובת המדינה. הוא הפך את האוצר לקופה רושמת עבור הנושאים שעומדים בראש סדר היום של מפלגתו. סמוטריץ' דאג שהאוצר יזרים מיליארדים ליהודה ושומרון – חלקם דרך המשרד להתיישבות בראשות אורית סטרוק, חלקם דרך הסמכויות שקיבל כשר במשרד הביטחון, וחלקם דרך משרדים ממשלתיים אחרים. כפי שמעיד כל מי שבקיא בנושא, מראשי המועצות האזוריות ביו"ש ועד עמותות שמאל, ממדי ההזרמה של הממשלה ליו"ש ולתושביה היהודיים העמידו בצל כל ממשלה קודמת. למרות המלחמה, למרות צרכי השיקום הדחופים בעוטף ובצפון, הכסף נשפך.
כמו ההפיכה המשפטית, גם המהלך הזה התבסס על תוכנית סדורה. נקודת המוצא היא שסיפור ההתנחלות נגמר: מעבר לגידול הטבעי, האוכלוסייה הציונית-דתית לא מעוניינת לעבור לגור ביהודה ושומרון. לפי דו"ח של מועצת יש"ע, שתי הערים החרדיות – מודיעין-עילית ובית"ר-עילית – ממשיכות לגדול בקצב של 1.75 אחוזים לשנה, עמנואל החרדית גדלה במהירות וכמוה גבעת זאב שהופכת לחרדית. זה העתיד, זאת הדמוגרפיה.
סיפור ההתנחלות האידיאולוגית נגמר: מעבר לריבוי הטבעי, ציונים דתיים לא מעוניינים לעבור ליהודה ושומרון. לפי דו"ח של מועצת יש"ע רק מגזר אחד גדל היום ביו"ש: החרדים
אם ההתיישבות מיצתה את עצמה, מה כן? התשובה ברורה, ומלווה אותנו יום יום בחדשות: הטרדה, חבלה, פגיעה ברכוש ובנפש וגירוש של האוכלוסייה הכפרית. אזור B, שישראל לא אמורה לקיים בו נוכחות אזרחית, קורץ במיוחד. הצעירים שצה"ל לא מצליח לעצור בקוסרה, הם חיילים של סמוטריץ'. במקום לרוץ אחריהם בגבעות של שכם כל מה שהרמטכ"ל צריך הוא לעבור בהליכה איטית את 20 המטרים שמפרידים בין המגדל של צה"ל בקריה למגדל של משרד הביטחון, ללחוץ על קומה 15 במעלית ולתפוס את כולם בשעת מעשה. נתניהו מגנה את "הפורעים" אבל באותו זמן מפעיל לחץ אדיר כדי ששולחיהם של הפורעים יעברו את אחוז החסימה. מה שקורה בשטח הוא אסון למדינה, לביטחונה, ליחסי החוץ שלה, לערכיה, אבל זה מה שמפלגת הציונות הדתית רוצה ויודעת לעשות.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיבמונחי האג'נדה שלו סמוטריץ' הוא הצלחה מסחררת: אין שר בממשלה הכושלת הזאת שיכול להשתוות אליו, לא ישראל כ"ץ ולא גדעון סער, לא יואב קיש, לא דרעי וגפני, לא רגב ולא נתניהו. בוחריו צריכים להודות לו, לא להתפתות להצבעה בעד וינטר שעדיין לא עשה למענם דבר, או בעד בנט או – שומו שמיים – איזנקוט.
אלא אם כן האג'נדה שלו איננה האג'נדה שלהם, החזון שלו איננו החזון שלהם, הדת החרד"לית שלו איננה דתם, התמיכה שלו בהשתמטות החרדית איננה תמיכתם. "אנחנו מפעל הנקניקיות", אמר אחד מאנשי הזרם הסמוטריצ'י בראיון לספר חדש על המצב ביו"ש ("בדרך האבות", מאת הרב בני לאו). "כולם נהנים לאכול אבל אף אחד לא רוצה לדעת מה קורה במפעל".
סמוטריץ', סטרוק וחבריהם יודעים בדיוק מה רוצה הקדוש ברוך הוא. משנתם סדורה. הבעיה היא שבבחירות לא הקב"ה קובע אלא הבוחרים. פתחתי את עמוד הבית של המפלגה. מופיעה בו בובה שנראית כמו גרסה חמודה, ילדותית, של סמוטריץ' הפוליטיקאי. השחצן שיודע הכל, שבז לכולם, התיילד פתאום. "בוט-ריץ'", קוראת לעצמה הבובה. "גלה מה עשינו בשבילך", היא מבקשת. "זה לוקח פחות מדקה". כשהדקה תמה חזר אליי הילד ההוא. " דּוֹד, תיקח אותי", הוא התחנן, "תיקח אותי".
