היום זה היום. הם עולים, רובם, על מדים אחידים. וההורים שלהם, כמעט כולם, עברו בשבועות האחרונים את מסע הייסורים הקבוע של התמודדות עם "רשימות הספרים". בחלק מבתי הספר יש מפעלי השאלה. כלומר, אין חובה לקנות ואפשר להשאיל ספר משנה שעברה. בחלק מבתי הספר כבר יש ספרים דיגיטליים. אבל ספרים רבים עדיין חייבים לקנות משום שמשרד החינוך הוציא "מהדורה מעודכנת", שהיא לפעמים שינוי של שני עמודים, והשינוי הזה מחייב את ההורים בתשלומים מיותרים בנוסף לעוד בזבוז נייר אדיר ופגיעה בסביבה. ההונאה הזאת נמשכת כבר שנים. יש חשש שמדובר בסיפור מושחת. אבל אין משרד חינוך שייכנס לעובי הקורה, או שיש בו גורמים ששותפים להונאה.
(צילום: shatter stok)
וזה עוד כלום לעומת התכנים. גם ספרי היסטוריה ואזרחות עוברים שינויים, עם הוויכוחים הקבועים על דמוקרטיה ונרטיבים. ילמדו או לא ילמדו על הנכבה הפלסטינית? ילמדו או לא ילמדו שדמוקרטיה היא גם זכויות מיעוטים? הרבה מאוד מורי אזרחות לוקחים את המקצועות הללו בשיא הרצינות. הם יודעים שזה השלב שבו יתקבע משהו בתלמידים, בתחום הזהות. הרי אלה הימים של ראשית התגבשות התודעה הפוליטית. נכון, יש גם בית, יש רשתות חברתיות, ויש כמובן אקדמיה שירדה מהפסים. ועדיין, בית הספר הוא המקום שבו הם אמורים לשמוע משנה סדורה יותר, מבוססת יותר, לפני שייפלו קורבן לפקולטות של אינסטגרם וטיק טוק, שישבשו את דעתם.
כלל תלמידי ישראל זקוקים לתשתית רחבה של לימודי ליבה בנושאים החשובים ביותר. כן, גם את הנושאים הרגישים ביותר, שנמצאים על סדר היום, אפשר להעביר לתלמידים בדרך עניינית ובעיקר עובדתית
בתחומים הללו, השפעתו של המורה היא אדירה. הוא יכול לעבור על חומרי ההכנה לבגרות ולהקדיש חלק גדול מהזמן לאינדוקטרינציה פוליטית. לפעמים יש מי שעושה את זה בטוב טעם ומעשיר את התלמידים. לפעמים להפך. ובדרך כלל – יש לימוד יבשושי של חומר הלימודים. הבעיה היא לא עם מה שיש שם. הבעיה היא עם מה שאין. שוב ושוב נתקלתי בתלמידים שמתקשים להתמודד, למשל, עם סוגיית הנכבה. אצל חלק מהם זה מתפתח לגישה שלילית לציונות. אצל אחרים זה מגיע לכדי הצדקה לטרנספר היום. אם כבר הייתה אחת, אז למה שלא תהיה עוד אחת.
פה ושם אני מוזמן לכיתות הגבוהות בבתי ספר תיכון. אני מנסה, בכוחותיי הדלים, להסביר שהציונות צמחה לא רק על רקע רדיפת היהודים, אלא גם על רקע העובדה שבאותם ימים, בסוף המאה ה-19, עמים רבים נאבקו למען חופש, עצמאות והגדרה עצמאית. וכמו כל העמים שנאבקו למען הגדרה עצמית, זה היה מאבק נגד קולוניאליזם ונגד שלטון זר. האם ערביי פלשתינה סבלו מכך? כן. אבל צריך לעשות זום-אאוט כדי להבין שבמסגרת התפרקות האימפריות והקמת מדינות לאום היה גל אדיר של גירוש אוכלוסיות וחילופי אוכלוסיות. תחת שלטון האימפריות חיו עמים רבים, כל מדינת לאום חדשה רצתה רוב ברור לקבוצת לאום אחת, וגירוש היה הנורמה.
האו"ם החליט להענק מדינה גם לערביי פלשתינה. אבל המנהיגות הערבית, שסירבה להצעת החלוקה ובחרה לצאת למלחמת השמדה, הביאה על עצמה את אסון הנכבה. הפליטים הפלסטינים הם חלק קטן מקרוב לשבעים מיליון בני אדם, באירופה ובאסיה, שעברו נכבה. גם יהודי ארצות ערב, שנאלצו לעזוב בגלל רדיפות ופוגרומים – עברו את הנכבה היהודית, שברוב בתי הספר לא לומדים עליה. וחובה להסביר להם, בהמשך לכך, שנורמות בינלאומיות משתנות. החלפת אוכלוסיות הייתה נורמה מקובלת במחצית הראשונה של המאה הקודמת. לא עוד. היום זה נחשב לפשע נגד האנושות. והעובדה שטראמפ העלה את רעיון הטרנספר בנוגע לתושבי רצועת עזה, והלהיב חלק מהישראלים, לא הופכת את הרעיון ללגיטימי. אבל לרובם, כמה עצוב, אין מושג. כי לא לימדו אותם. האם זה פוליטי? כן. בוודאי. הרי יש בקרבנו פוליטיקאים, ויש מפלגה חדשה, שחרטה על דגלה את הגירת הפלסטינים מרצועת עזה. עד כמה הרעיון הזה מצוי בכללי המשחק הלאומיים והבינלאומיים? האם יש הבדל בין הגירה לגירוש? ומה זכותה של מדינת לאום למנוע כניסה של מהגרים – מסתננים ופליטים? אלה שאלות שהן פועל יוצא של הזכות להגדרה עצמית. התלמידים אמורים לקבל את הכלים הבסיסיים לצורך דיון בשאלות הללו. ורובם לא מקבלים.
ובעיקר - לא רק החרדים זקוקים ללימודי ליבה, משום שבלעדיהם אנחנו דנים את רובם לחיי עוני ותלות וניכור והשתמטות ופריזיטיות. גם
. ולמען הסר ספקות, המהות של לימודי הליבה חייבת להיות ציוניות ולאומית. לא כדי לעשות להם שטיפת מוח. להפך. כדי לחסן אותם משטיפת מוח.
