אחד הכלים הפוליטיים המושמצים ביותר במערכת הבחירות הנוכחית הוא אחוז החסימה. אני מבקש לומר כמה דברים לשבחו. ב-2014 הקפיצה הכנסת את אחוז החסימה מ-2 אחוזים ל-3.25, במונחים מעשיים, משניים עד שלושה מנדטים לארבעה מנדטים. הדוחפת הייתה מפלגת ישראל ביתנו. ליברמן האמין שהעלאת אחוז החסימה תוציא מהכנסת את הרשימות הערביות. קרה ההפך.
חילי טרופר ויועז הנדל
(צילום: מוטי קמחי)
ג'מאל זחאלקה, שהיה ח"כ בבל"ד, סיפר לי אתמול שהח"כים הערבים דיברו עם נתניהו בחדר שמאחורי המליאה. "אל תשכנעו אותי, שכנעו את ליברמן", אמר להם נתניהו, ופטר את עצמו מאחריות.
האיש של ליברמן בוועדת החוקה היה דוד רותם. הוא העלה שני טיעונים בעד העלאת האחוז: האחד, פוליטיקאים יהיו מוכרחים למתן את דעותיהם; השני, יתמעטו המצבים שבהם סיעה קטנה תהיה לשון מאזניים ותסחט את כולם. הוא טעה בראשון, צדק בשני.
קרה ההפך ממה שליברמן תיכנן. במקום לשפוך זו את דמה של זו, כמנהגן מימים ימימה, המפלגות הערביות בחרו להתאחד. ארבע המפלגות קיבלו יחד 13 מנדטים.
הוויכוח על אחוז החסימה התעורר מחדש בבחירות הקודמות, ב-2022, כאשר כמעט תשעה אחוזים מהקולות הלכו לאיבוד. מרצ, שהייתה רחוקה 4,000 קולות בלבד מהסף הנדרש, נשארה בחוץ וכמוה בל"ד. הכישלון של מרצ הקרין על הגוש כולו: אילו נכנסה לכנסת הקואליציה של נתניהו הייתה מונה 61 מנדטים ולא 64. היא לא הייתה שורדת ארבע שנים.
חטא היוהרה
האשמה לא הייתה באחוז החסימה אלא ביוהרה של הפוליטיקאים המעורבים. מנהיגת מפלגת העבודה מרב מיכאלי סירבה להקים בלוק טכני עם מרצ, על אף ששמעה מכל מי שעיניו בראשו שהיא מסכנת את הגוש כולו. תוצאות הבחירות סיימו למעשה את הקריירה הפוליטית שלה. טוב שסיימו. בל"ד התעקשה להתאבד בקלפי, ובלבד שהמפלגות האחרות במגזר יסבלו.
לקחי מיכאלי ובל"ד עיצבו את השיח במערכת הבחירות הנוכחית. שתי מגמות התנגשו ביניהן: מצד אחד, המוני ישראלים מאסו בפוליטיקאים המכהנים. הם נמשכו לפרצופים חדשים; מצד שני, הם התייחסו בחשדנות לכל מי שהציע להם מפלגה מהסרטים. מיאוס מצד אחד, אפס סובלנות לתחמון, למסרים של גם וגם, מצד שני.
מצד אחד, המוני ישראלים מאסו בפוליטיקאים המכהנים. הם נמשכו לפרצופים חדשים; מצד שני, הם התייחסו בחשדנות לכל מי שהציע להם מפלגה מהסרטים
נתחיל במיאוס: הוא מקיף את כולם, מהרחוב החרדי, שמאס בשכבת העסקנים שמנהיגה אותו ומאכזבת אותו שנות דור, דרך הליכוד, שהשרים והח"כים שלו התגלו בארבע השנים האלה בכל עליבותם, הקצינו וכשלו והשחיתו כל חלקה טובה, עבור למפלגות באופוזיציה שלא היו רלוונטיות במחאה ולא השכילו לפורר את הקואליציה הנוכחית, וגמור במפלגות הערביות, שעמדו חסרות אונים מול תופעת בן גביר.
זה לא מחדל 7 באוקטובר לבדו, או התמשכות המלחמה ללא פתרון, או אובדן המשילות והביטחון האישי, או יוקר המחיה והידרדרות החינוך: לכל בוחר נמאס מסיבות משלו, אבל המיאוס הוא כללי. גם מי שממשיך להאמין בנתניהו, בבן גביר, בסמוטריץ' ובגוש האחר בלפיד, מייחל לפרצופים חדשים. לראשי המפלגות אין ברירה אלא להיענות: בלי קשר לתוצאות הבחירות, בכנסת הבאה יהיה אחוז גבוה מאוד, אולי שיא, של חברים חדשים.
חשדנות
הדלת להצגת רשימות חדשות נסגרה למעשה עם הקמת "ישר!" של גדי איזנקוט. כל מפלגה שצצה מאז, באמצע, בימין ובשמאל, נתקלה בחומה של אי-אמון. עצוב היה לראות פוליטיקאים מנוסים כמו גלעד ארדן, יולי אדלשטיין, חילי טרופר או יועז הנדל מציעים לציבור סחורה שאין לה קונים בקלפי. ארדן, אדלשטיין וטרופר הכירו בטעות שלהם בזמן. הנדל עדיין מנסה. התאוריה, שחבורה של פוליטיקאים עם כוונות טובות תיכנס לכנסת ותכפה בארבע אצבעותיה על שתי המפלגות הגדולות להיפרד מהשותפים שלהן ולהקים ממשלת אחדות, הייתה מנותקת מהציווי הדמוקרטי ומהמציאות הפוליטית. לא שוברים קיטוב בארבע אצבעות. הבוחרים הבינו את זה - אחוז החסימה עזר להם להבין. יבורך אחוז החסימה.
נותרו שלושה שמתנדנדים מעל ומתחת לרף. הציונות הדתית של סמוטריץ' לא צריכה לדאוג באמת: אם הסקרים ימשיכו להתאכזר אליה יציל אותה נתניהו. כל מה שהוא צריך הוא לומר לבוחרי הליכוד ביהודה ושומרון (27 אלף קולות בבחירות הקודמות) שהפעם, רק הפעם, הוא מבקש מהם להצביע בעד המפלגה של ידידו ורעו בצלאל סמוטריץ'. זה עניין של חיים ומוות: בקולותיהם הם יצילו את הגוש, את הימין, את ארץ ישראל. הליכוד עלול להפסיד מנדט, אבל זה לא מה שמטריד את נתניהו כרגע.
המפלגה המתנדנדת השנייה היא "עמך ישראל" של עופר וינטר. היא עונה לציפייה לפרצופים חדשים, לתנועה ימינה, לקסם המדים. אבל העניין של הבוחרים בווינטר פחת ברגע שהודיע שהוא מחויב (בשבועה) לנתניהו. מה בדיוק יחדש במרחב בין נתניהו לבן גביר?
ואחרון-אחרון גנץ. מועדון הכדורגל מכבי תל-אביב גייס בעונת 2005/6 חבורת כוכבים מזדקנים: איל ברקוביץ', אבי נמני, ג'ובאני רוסו. "גלאקטיקוס", כך כינו אותם במדורי הספורט, אבל הם רק רצו למשוך משכורת, לטפח את האגו ולחזור הביתה בשלום. זה נגמר בהשפלה. פוליטיקאים, כמו שחקני כדורגל, צריכים חיבור. העובדה שלא רוצים אותם בשום מקום אחר לא מחברת אותם באמת. אלמלא היה מדובר בכסף ציבורי זה היה מכמיר לב.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.09.26
