אין ברירה אלא לקבל החלטה: האם להאמין להכחשותיו הנמרצות של ראש הממשלה בנימין נתניהו על כך שלא נשלחה אליו אזהרה מצרית שלושה ימים לפני מתקפת הפתע הפראית שביצע ארגון החמאס מעזה על יישובי הדרום ועל פסטיבל הנובה ב-7 לאוקטובר, או להאמין דווקא לדיווח שחשפתי ב"ידיעות אחרונות" כמה ימים אחרי הטבח, שלפיו בכיר במודיעין המצרי טוען: "הזהרנו את ראש הממשלה נתניהו".
נתניהו מתעקש להכחיש שקיבל אזהרה מצרית, בדיוק כפי שהכחיש קודם לכן שנפגש עם מי שהיה ראש המודיעין המצרי הגנרל חוסיין כאמל, מי שהיה אז איש סודו הקרוב של הנשיא א-סיסי. נתניהו יצא במיוחד לתקשורת כדי להודיע ש"מעולם לא נפגשתי בישראל עם הגנרל כאמל", אבל שתי תמונות משני מקומות שונים בשטח ישראל חשפו את נתניהו ואת הגנרל כאמל יושבים בניחותא ומשוחחים.
הגרסה החדשה של נתניהו מתעקשת לטעון ש"לא העירו אותי" בבוקר 7 באוקטובר. אבל את האזהרות, גם את זו ממצרים, וגם את זו מנסיכות אבו-דאבי, שפורסמה על ידי עמיתיי, שלומי אלדר ורותי יובל, נתניהו קיבל עוד לפני מתקפת הפתע של חמאס באותו יום ארור. לפי אלדר ויובל, גם ראש האופוזיציה, נפתלי בנט, טוען שגם הוא ידע – מבני שיחו הבכירים בקהיר ובאבו-דאבי – על האזהרה האמירתית והמצרית שניתנו לנתניהו.
ראש הממשלה בנימין נתניהו
(צילום: חיים צח / לע"מ )
אני מכירה היטב את שלומי אלדר ורותי יובל. שניהם עיתונאים רציניים, שלא יוותרו על עוד ועוד בדיקות והצלבות מידע. לאף אחד מאיתנו אין סיבה להמציא סיפור שכביכול לא היה ולא נברא, על אודות האזהרות.
לראש הממשלה קל להכחיש. הוא יכול לגייס את שופרותיו בתקשורת – ולתקוף. הציבור מוזמן להחליט למי להאמין. השאלה פשוטה: איזו סיבה בעולם תהיה לכל אחד מאיתנו להעליל עלילות ולפרסם סיפורי כזב? אנחנו, ואני מדברת על אלדר, על יובל ועל עצמי, אזרחים נאמנים, עיתונאים מנוסים, שיודעים לשמור על קשר עם המקורות שלהם. אומר בגילוי לב: מקורותיי במצרים מעולם לא מסרו לי מידע כוזב.
יכול בהחלט להיות שהאזהרה המצרית לא נמסרה ישירות לראש הממשלה נתניהו. יש לי שני חשודים בקבלת האזהרה, ואני יודעת שהם יזדרזו להכחיש שהם אלה שקיבלו אותה. אבל מקור ישראלי בכיר מאוד, בסביבתו הקרובה של נתניהו, סיפר שהאזהרה הועברה לידיעת נתניהו במהירות, וזכתה לתשובה: "תבהיר למוסר האזהרה המצרי שהמצב בשטחי הגדה המערבית מדאיג יותר מהמצב בעזה, שם אנחנו שולטים במצב".
לפני כמה חודשים, בפאנל שבו השתתפתי באחד מערוצי הטלוויזיה, חזרתי לדבר על אותה אזהרה מצרית, שהוכחשה בפגישת בזק בין מי שהיה מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, אבי גיל, לבין עורך העיתון באותם ימים. סיפרתי באולפן שהעורך עידכן אותי בהכחשה הנמרצת, ושהצעתי מיד להתנצל אם טעיתי בעובדות. העורך ביקש שאמתין, ואז הגיעה הצהרה רשמית של חבר קונגרס אמריקאי, שלפיה מצרים הזהירה את ישראל שלושה ימים לפני המתקפה, שמשהו גדול עומד לקרות.
כשיצאתי מהאולפן התקבלה שיחה בטלפון הנייד שלי, ממספר חסום. כשעניתי שמעתי מעברו השני של הקו את אחד המקורבים ביותר לראש הממשלה. "קיבלתם אזהרה מצרית?", שאלתי מיד. בן שיחי סיכם בהודאה שלפיה "לא מדויק לקבוע שלא הייתה בכלל אזהרה"
כשיצאתי מהאולפן התקבלה שיחה בטלפון הנייד שלי, ממספר חסום. כשעניתי שמעתי מעברו השני של הקו את אחד המקורבים ביותר לראש הממשלה. "קיבלתם אזהרה מצרית?", שאלתי מיד. בן שיחי סיכם בהודאה שלפיה "לא מדויק לקבוע שלא הייתה בכלל אזהרה".
מי בכל זאת הודיע שלא הייתה אזהרה מצרית? לא קשה לנחש: מי שלא התעורר ב-7 באוקטובר, ומי שטוען עכשיו שהאמירתים לא הזהירו וש"ראש הממשלה לא שוחח בכלל עם נשיא איחוד האמירויות". וכמו במקרה המצרי, נוכל להצביע על אישים נוספים בנסיכות אבו-דאבי – כמו אחיו של השליט, שייח טחנון בן זאיד, או הפלסטיני הבכיר, יליד מחנה הפליטים בעזה, מוחמד דחלאן, הלוחש על אוזנו של האמיר – שייתכן והיו מעורבים בהעברת האזהרה. רק לאחרונה נפגש דחלאן בחשאי עם ראש השב"כ החדש, דוד זיני. יגיע היום וזיני ייפגש גם עם מקבילו בקהיר וישמע מה יש לו לספר על האזהרה המצרית. השאלה היא אילו פירורים יקבל הציבור הישראלי לגבי האזהרות הללו.
