כאשר מנסים להעריך את תפקודו של הרמטכ"ל אייל זמיר אחרי שנה וחצי בתפקיד, צריך לזכור את תנאי הפתיחה. מאז מלחמת השחרור לא היה רמטכ"ל שנכנס לתפקידו כשצה"ל מתמודד בשש חזיתות לחימה פתוחות, ובמקביל נאלץ לנהל קרב בלימה מול גורמי הכוח העיקריים בקואליציה על מנת לשמר את אמון הציבור בצבא, למנוע פוליטיזציה של הפיקוד הבכיר ושל הפעילות המבצעית, ולגייס אלפי לוחמים נוספים שחסרונם מגביל את יכולתו של צה"ל למלא את משימותיו.
את ההישגים העיקריים שלו כרמטכ"ל רשם זמיר במערכה מול האויב. על פי נתונים עדכניים של אגפי המודיעין והמבצעים, כתוצאה מפעילות צה"ל במבצעים עם כלביא ושאגת הארי בהובלתו חדלה איראן להיות מדינת סף גרעינית, והיא תישאר בסטטוס הזה עוד כמה שנים, כפי שהעריכו לאחרונה זמיר ואמ"ן בדיונים סגורים. "תוכנית ההשמדה" שהגה חמינאי האב ואישרר חמינאי הבן הוסגה לפחות חמש שנים אחורה. כל החטופים – החיים והמתים – שבו מעזה, וצבאות הטרור של חמאס והג'יהאד האיסלאמי כבר אינם מהווים איום על הדרום. נהפוך הוא: צה"ל מנהל מולם "מצור זוחל" ומערכה אינטנסיבית של חיסולים והשמדת תשתיות תת-קרקעיות, שמונעים מהם להשתקם.
זמיר, לדברי בכירים בצה"ל בהווה ובעבר, החזיר לצבא היבשה את הביטחון המלא ביכולתו לתמרן ולטהר מעל ומתחת לפני הקרקע חרף איום הנ"ט והרחפנים כפי שהוכח לאחרונה בלבנון – בעיקר בחציית הליטני, בכיבוש רכס הבופור וכעת רכס עלי טאהר. ולא פחות חשוב: צה"ל בהנהגתו של זמיר מצליח ליישם תפיסת הפעלה התקפית תוך שהוא מהלך על חבל דק בין דרישות קבינט ניצי ושר ביטחון מתלהם לבין דרישות הבית הלבן, שמעוניין בהפסקת אש יציבה בעזה ובלבנון.
בכל זירות הלחימה מיישם זמיר בקצב מהיר את תפיסת הביטחון החדשה של ישראל. עיקרי תפיסה זו, שמתבססת על לקחי 7 באוקטובר, הם הגנה קדמית ומניעה. אמנם היא לא אומצה עדיין רשמית על ידי הממשלה או הקבינט, אבל צה"ל כבר גוזר ממנה את תפיסת ההפעלה שלו. באקדמיה ובמשרד האוצר, כמו גם במערכת הביטחון, יש מי שמטילים ספק ביכולת של צה"ל לממש את תפיסת הביטחון הזו לאורך זמן בשל מחסור שילך ויחמיר בכוח אדם ובתקציבים, ולנוכח היעדר לגיטימציה בינלאומית לתפיסת מרחבי ביטחון ומוצבי קבע בשטחן הריבוני של לבנון וסוריה ובשטח רצועת עזה.
נכון להיום, צה"ל שולט מבצעית בכ-1,220 קילומטרים רבועים ומחזיק 63 מוצבים בעזה, בלבנון ובסוריה. בגבול השלום עם ירדן הוקמה אוגדה חדשה (אוגדת גלעד) ונמשכת הקמת מכשול וגדר שתכליתם למנוע הסתערות פתע של מיליציות ג'יהאדיסטיות ממזרח. בסוריה, בנוסף להגנה הקדמית על יישובי רמת הגולן, המטכ"ל של זמיר (באישור הקבינט) יזם, יצר ומתחזק איום אמין שמסכל (בינתיים) תוכניות השתלטות של ארדואן על סוריה, ומבטיח את שלומם של הדרוזים במחוז סווידא.
עם נתניהו וכ"ץ. דרג מדיני שאוהב להצהיר: "הוריתי לצה"ל"
(מעיין טואף / לע״מ)
ביהודה ושומרון הצליחו פיקוד המרכז והשב"כ בשנה האחרונה לדכא את הטרור הפלסטיני לרמה נמוכה שלא הכרנו עד כה. אף פיגוע ירי או מטען קטלניים, חמישה יידויי בקבוקי תבערה, פיגוע דריסה אחד ושני ניסיונות דריסה. אך לצד ההישג הזה, בזירת איו"ש נרשם לחובתם של זמיר וצה"ל כישלון צורב ומסוכן במאבקם בפורעים היהודים ובאי-יכולתם למנוע או להסיר את החוות והמאחזים שמוקמים בניגוד לחוק, אבל בגיבוי הממשלה.
שלושת ההרוגים הישראלים שהיו השנה ביהודה ושומרון – קצין-לוחם ושני אזרחים – נפלו במהלך מה שמכונה בלשון הצה"לית המכובסת "אירועי חיכוך" עם פלסטינים. בפועל מדובר בהתנפלויות אלימות של טרוריסטים יהודים על יישובים פלסטיניים או ב"טיולי" התגרות של יהודים הנכנסים ליישובים פלסטיניים. צה"ל, שהוא הריבון באיו"ש, אינו מצליח לאכוף שם את החוק ולמלא את חובותיו על פי הדין הבינלאומי.
את כל זה זמיר מנווט ומנהל, וצה"ל מבצע, תחת ארבעה אילוצים. האילוץ הראשון הוא הצורך לבצע את הוראות הקבינט ואת מדיניותו של ראש הממשלה נתניהו, גם אם לעיתים הן מנוגדות לשיקול המבצעי-מודיעיני או שאינן לרוחם של הרמטכ"ל ושל חלק ניכר מאלופי המטכ"ל. זמיר, כמפקד הצבא שהוא דרג מבצע, למד להתנהל במסגרת הדירקטיבות של דרג מדיני שאוהב להצהיר "הנחיתי" או "הוריתי לצה"ל", מבלי לפגוע בערכי הצבא או בשיקול דעתו המקצועי.
האילוץ השני הוא המגבלות שכופים טראמפ, מדיניותו ושליחיו על הפעולות ההתקפיות של צה"ל. הדוגמה הקיצונית היא סיכול מטס התקיפה של חיל האוויר בסיום מערכת עם כלביא. אבל לרוב מדובר במגבלות אמריקאיות אלסטיות יותר שהרמטכ"ל – ולא הדרג המדיני – אחראי לנווט בתוכן בתקיפות אך בזהירות, כשהוא בודק כל העת לאן נושבת הרוח מהבית הלבן הקפריזי ויודע שבדרג המדיני ישמחו להאשים אותו בכל פאשלה. שיתוף הפעולה עם האמריקאים בהגנה ובהתקפה, במיוחד עם סנטקום (פיקוד המרכז של ארצות-הברית), הוא חסר תקדים בהיסטוריה של מדינת ישראל בממדיו, באינטנסיביות ובאינטימיות שלו. זה איפשר לעיתים לזמיר לקבל מידע מקדים שראש הממשלה מעדיף מסיבות שונות לא לספר לו, למשל בנושא החטופים.
הריסות בעיר עזה. צה"ל מחזיק ב־ 67 אחוז משטח הרצועה
(OMAR AL-QATTAA, AFP)
האילוץ השלישי הוא המחסור החמור בכוח אדם לוחם, שמאלץ את הרמטכ"ל לגייס שוב ושוב מילואים כדי לבצע הגנה קדמית ולשמור שלא תתפרץ אינתיפאדה ביהודה ושומרון.
האילוץ הרביעי, המסורתי, הוא הסד התקציבי. כל הרמטכ"לים הקודמים נאלצו להיכנס לזירת ההתגוששות שבה האוצר אומר "אין לי" והצבא טוען שבלי הגדלת התקציב היום, הוא לא יוכל להתמודד עם איומי המחר. הרמטכ"ל זמיר נאלץ להתמודד עם מציאות שבה שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מעכב העברת תקציבים שכבר אושרו לצבא על ידי ראש הממשלה והקבינט. למען ההגינות חייבים לציין שתקציב הביטחון כיום גדול ביותר מפי שניים מתקציב הביטחון בשנים שלפני המלחמה. זמיר, כמי שהיה מנכ"ל משרד הביטחון, מודע לקשיים, אך טוען ששינוי תפיסת הביטחון של מדינת ישראל, הצורך בעצמאות חימושית והאפשרות שיופיעו איומים אסטרטגיים חדשים בזירה דורשים תשתיות, הכנות והצטיידות מיידיות.
מבצעים תעשייתיים
זמיר נוהג לומר שקיבל על עצמו את התפקיד כי ראה בו שליחות. הוא אינו מנסה להמעיט בערכו של קודמו, הרצי הלוי, שנטל אחריות בפומבי לחלקו של הצבא במחדל 7 באוקטובר, אבל הצליח לתפקד ולהוביל את ההתאוששות המהירה של הצבא. אבל כשזמיר נכנס לתפקידו סבל הצבא, לדברי מקורביו, מ"משבר אמון מדרגי" שנבע מההלם ומתחושת האחריות לאסון. היו הטחות אשמה בין בכירים בדרג האלופים ותתי-אלופים, בין קבוצות שונות ובזרועות שונות בתוך הצבא, והיו גם מי שאמרו בגלוי כי אין להם אמון ברמטכ"ל הרצי הלוי. זמיר היה נחוש להוציא את צה"ל מהמשבר והציב לעצמו שני יעדים עיקריים: להחזיר את החטופים הביתה, ולהכין את הצבא ואת העורף הישראלי לעימות עם איראן.
תקיפה של חיל האוויר בטהרן. המטרה: סיכול תוכנית " 2040 "
כשנכנס זמיר לתפקידו, ב-5 במארס 2025, היו עדיין 59 חטופים ברצועת עזה, מתוכם 24 בחיים, ושום עסקה לא עמדה על הפרק. חמאס, למרות המכה שספג, עוד היה בתחושת אופוריה בעקבות 7 באוקטובר. היחסים בין הדרג המדיני לצה"ל היו על גבול העוינות – בעיקר מפני שהפוליטיקאים, ובראשם נתניהו ושר הביטחון כ"ץ – עשו הכל כדי לחמוק מאחריות ולהטילה על בכירי המטכ"ל והשב"כ. במקביל מיהרו נתניהו וכ"ץ לנכס לעצמם כל הצלחה צבאית.
אבל מה שהציק יותר מכל לרמטכ"ל הנכנס היה העובדה ש-42 חטופים נהרגו או נרצחו בשבי. "אצלנו זה לא יקרה", נשמע זמיר אומר בדיון מטכ"לי. הוא זימן אליו את האלוף במילואים ניצן אלון, שהיה אחראי לטיפול בשבויים, ואת האלוף במילואים פולי מרדכי, שסייע בידו, ועל פי דרישתו הם הציגו לו, לגבי כל חטוף שנהרג, את הסיבות, את האירוע ואת הלקחים שהופקו. היום זמיר אומר בסיפוק: "בתקופתי לא מת אף חטוף". לשיטתו, הלחץ הצבאי על חמאס הוא הגורם המרכזי שהביא להשבתם של החטופים שנותרו, החיים והמתים, בעסקה של אוקטובר 2025. גם וויטקוף קבע זאת בפומבי אחרי שנסגרה העסקה.
המערכות הצבאיות בעזה – עוז וחרב, מרכבות גדעון ומרכבות גדעון ב' – התנהלו על פי אסטרטגיית הפעלה חדשה שהנהיג הרמטכ"ל זמיר. הוא עבר מ"פשיטות" על שכונות ותאי שטח לשיטת פעולה איטית יותר שמסכנת פחות את הלוחמים בשטח הבנוי ואינה מאפשרת לחמאס לחזור ולהתבסס בשטחים שלא טוהרו. אסטרטגיה זו הביאה את צה"ל למצב שבו שבו הוא מחזיק כיום כ-67 אחוזים משטח הרצועה עד הקו הצהוב, עם 42 מוצבים מעט ממזרח לקו הזה, ומנהל מלחמת התשה נגד חמאס באמצעות כתישה באש וחיסולים.
עד כניסתו של זמיר לתפקיד, איראן שיגרה פעמיים טילים לעבר ישראל. התגובה הייתה בפעולות נקודתיות וקטנות, שלתפיסתו רק עודדו את האיראנים להמשיך ולפגוע בנו. בשיחה פרטית נזכר זמיר שכאשר נכנס לתפקיד וראה את התוכניות לתקיפה באיראן, הוא הבין שיש צורך לעשות שינוי יסודי: לעבור מתקיפה כירורגית של מטרות נקודה ל"מבצעים תעשייתיים" שיוציאו מכלל פעולה לפרק זמן ארוך ככל האפשר את מערך ההגנה האווירית במערב איראן, שמנע חופש פעולה ממטוסי חיל האוויר; את המרכיבים השונים של תוכנית הגרעין האיראנית, בדגש על המדענים, על מתקני פיתוח הנשק הגרעיני עצמו ועל מתקני העשרת האורניום; ואת מערך הטילים הבליסטיים והכטב"מים שסיכן את העורף האזרחי בישראל; זאת לצד "עריפת" בכירי משמרות המהפכה והצבא האיראני.
לוחמי צה"ל בלבנון. חיזבאללה רואה ברכס עלי טאהר סמל תודעתי | צילום: דובר צה"ל
הצורך בשינוי תוכנית המתקפה נבע מהתפתחויות שחלו באיום הכולל שנשקף מאיראן, ושהציבור בישראל לא היה מודע להן. בשנת 2011 פירסם המנהיג העליון עלי חמינאי בספר שכתב, "פלשתין" שמו, את התוכנית להשמדת ישראל עד שנת 2040. תוכנית ההשמדה הזאת נקראה גם "דוקטרינת 2040". התוכנית דיברה על הכחדת ישראל ומחיקתה מהמפה בכמה שלבים. השלב הראשון — מצור והתשה באמצעות חיזבאללה, חמאס, המיליציות בעיראק, החות׳ים והסורים, שיקיפו את ישראל בטבעת אש. השלב השני — מירור חיי היהודים בישראל ויצירת תבהלה שתגרום להם לברוח חזרה לארצות מוצאם; בשלב הבא יעברו אדמות היהודים לפלסטינים; ולבסוף ייערך משאל עם בקרב הפלסטינים על הקמת מדינה מוסלמית במקום מדינת ישראל. חשוב לציין שבנו וממשיך דרכו, מוג'תבא חמינאי, אישרר מחדש את התוכנית ואף הצהיר שהמשטר בטהרן מחויב ליעד שלפיו ישראל לא תמשיך להתקיים מעבר לשנת 2040.
בשנת 2023 כבר הייתה איראן למעשה מדינת סף גרעינית. היו בידיה כ-440 ק"ג אורניום מועשר לרמה גבוהה (60 אחוז) שבתוך שבועות ספורים אפשר לייצר ממנו ליבה לכעשרה ראשי קרב גרעיניים. אבל מה שהפך את התקיפה באיראן לדחופה הוא שחמינאי (האב) עשה צעד שנמנע מלעשות עד אותה עת: הוא אישר למדעניו לקדם את "תוכנית הנשק" שתהפוך את ליבות האורניום המועשר לנשק גרעיני.
משמרות המהפכה קידמו מרכיב נוסף בתוכנית ההשמדה: ייצור של אלפי טילים בליסטיים וכטב"מים שאפשר יהיה לשגר במטחים של עשרות ואפילו מאות. היה ברור שמערכי ההגנה מפני טילים של ישראל וארה"ב ובעלות בריתן לא יהיו מסוגלים להתמודד עם כמות כזו – בטח לא בשיעור הצלחה של יותר מ-80 אחוז.
בשלב הראשון של עם כלביא לא דובר על השתתפות של האמריקאים בתקיפת מטרות באיראן. בהתחלה תיאם זמיר עם המפקד הקודם של סנטקום, גנרל מייקל קורילה, רק את ההיערכות להגנה מפני הטילים והכטב"מים האיראניים. אנשים שהיו עדים לדיונים עם האמריקאים התרשמו כי קורילה לא האמין שצה"ל יהיה מסוגל לשתק את ההגנה האווירית האיראנית – דבר שהיה קריטי להצלחת המבצע.
והייתה בעיה נוספת שדרשה מענה: במערכת הביטחון התגבשה ההכרה שצה"ל והמוסד אינם יכולים להוציא מכלל פעולה את מתקן העשרת האורניום הענק בפורדו, שחפור עמוק בתוך הר גרניט, וכי רק לאמריקאים יש יכולת לבצע את המשימה. אבל זמיר, שהיו לו הרבה "שעות קורילה", האמין כבר בשלב ההכנות שאם ישראל תצליח לשתק את ההגנה האווירית במערב איראן, יש אפשרות ריאלית שהאמריקאים יסכימו לתקוף בפורדו.
ב-12 ביוני 2025, דקות לפני שהמטוסים אמורים היו להמריא, זמיר ביקש את רשות הדיבור בישיבת הקבינט שהיה צריך לאשר את הפעולה. הוא הזכיר לשרים את "תוכנית ההשמדה", שאיראן והשלוחים כבר החלו בביצועה הלכה למעשה, וסיים את דבריו באומרו: "ההיסטוריה היהודית לא תסלח לנו אם לא נצליח במבצע הזה".
קורילה. קשר הדוק
(Susan Walsh, AP)
ההמשך ידוע. ההפצצות של עם כלביא גם ערפו חלק ניכר מההנהגה הצבאית והביטחונית האיראנית, וגם פגעו ב-13 מדעני גרעין ובמתקנים סודיים שבהם פיתחו וביצעו ניסויים שנועדו לקדם את ייצור הנשק הגרעיני. כאשר האמריקאים ראו שהעסק מצליח — ישראל פגעה בנתנז, במתקנים באספהאן, ובמתקן המים הכבדים באראק, והסבה נזק כבד לתוכנית העשרת האורניום — החליט טראמפ להצטרף, כפי שזמיר העריך מראש. חיל האוויר הישראלי פתח למפציצים האמריקאיים את הדרך, והם הפציצו גם את מתקן ההעשרה בפורדו והוציאו גם אותו מכלל פעולה למשך זמן רב.
צריך להסתייג ולומר שמלחמת 12 הימים, או מבצע עם כלביא, לא השמידה את תוכנית הגרעין וגם לא את תוכנית הטילים, רק החזירה אותן כמה שנים אחורה. אכן, הוסרה הסכנה המיידית שלאיראן תהיה יכולת לפרוץ למתקן נפץ גרעיני בתוך כמה שבועות, ושיהיו לה אלפים רבים של טילים בליסטיים בתוך כמה חודשים. אבל זמיר ידע שאיראן עדיין מסוכנת, ועלולה לשקם את היכולות האלה תוך זמן לא רב.
לכן היה צורך במערכת שאגת הארי ובשיתוף הפעולה המלא עם האמריקאים כדי "לדחוף אחורה" לתקופה ארוכה את תוכניות הגרעין, הטילים הבליסטיים והכטב"מים האיראניים; להרוס את רוב מתקני הפיתוח והייצור של התעשיות הביטחוניות; ולהחליש את המשטר ואת משמרות המהפכה והבסיג' כדי לעודד את העם האיראני להתקומם ולהפיל את המשטר.
אחרי שאמ"ן וחיל האוויר הציגו תוצאות מפורטות ומאומתות מודיעינית של מערכת שאגת הארי קבע זמיר: "איראן היא כבר לא מדינת סף גרעינית. לקחנו את תוכנית ההשמדה של חמינאי חמש שנים אחורה". והוא הוסיף: "אין תקדים להפעלת כוח בעוצמה כזאת כמו שהופעלה באיראן על ידי ישראל והאמריקאים".
ההחלטה לחסל את ההנהגה האיראנית, וחמינאי בראשה, עוררה ביקורת בטענה שאנחנו נאלצים להתמודד היום עם משטר שאין בו תהליכי קבלת החלטות מהירים ומסודרים והוא הרבה יותר קיצוני ונוקשה מקודמו. אבל הקברניטים בישראל, וזמיר בתוכם, משוכנעים שהיה צריך לחסל את חמינאי האב, מפני שהוא היה הרוח החיה והסמכות הרוחנית שמאחורי תוכנית ההשמדה של ישראל. מוג'תבא אמנם קיצוני ונוקשה יותר מאביו, אבל אין לו אותה סמכות ואין לו אותה יכולת ביצועית. מלבד זאת, עריפת ההנהגה מזרזת את הגשמת היעד של הפלת המשטר בטהרן.
המצגת הירוקה
העבודה כתף אל כתף והקשרים האישיים שטיפח עם האמריקאים יקרים מאוד לליבו של זמיר. בשלב מסוים במהלך מבצע שאגת הארי התקשר מפקד סנטקום, האדמירל בראד קופר, בטלפון המאובטח לזמיר ואמר לו שחסימת מצרי הורמוז בידי האיראנים היא בעיה חמורה. מי שניהל את החסימה הזאת ביעילות רבה היה מפקד חיל הים של משמרות המהפכה, עלי-רזא תנגסירי.
קופר שאל את זמיר אם אפשר לגרום לכך שתנגסירי יפסיק לתפקד. הוא סיפר לעמיתו הישראלי שתנגסירי יושב בבניין רב-קומות בנמל בנדר עבאס, אבל ארה"ב לא רוצה להפציץ את כל הנמל אלא רק לסכל באופן ממוקד את תנגסירי. קופר הודה בשיחה כי רק לישראלים יש יכולת מודיעינית ומבצעית להוציא זאת לפועל.
הלוי. לא ממעיט בערכו
(דובר צהל)
כעבור שבוע התקשר זמיר לקופר ואמר לו: "תנגסירי כבר לא איתנו". טיל אוויר-קרקע מדויק שנכנס לתוך חלון משרדו הגשים את משאלתו של האדמירל האמריקאי.
בסיכומו של דבר, בשאגת הארי היו כ-4,530 הרוגים למשמרות המהפכה וכ-430 הרוגים לבסיג'. תוכנית הגרעין, ברוב מרכיביה, במיוחד מרכיב ההעשרה, הוסגה שנים אחורה. אבל ישנם מרכיבים שבהם איראן עדיין מחזיקה יכולות. למשל, כ-440 קילוגרם של אורניום מועשר לרמה של 60 אחוז שמוחבאים בשלושה אתרים: באספהאן, בפורדו ובמתקן הררי תת-קרקעי שליד נתנז. האתרים הללו נמצאים במעקב הדוק מאוד שמשותף לישראל ולאמריקאים כך שאם האיראנים ירצו להוציא את האורניום המועשר הזה ולהעשירו לרמה של נשק גרעיני — 90 אחוז ומעלה — ארה"ב וישראל יבחינו בכך. אבל גם אם האיראנים יצליחו לשים יד ולעבד את כמויות האורניום המועשר שיש להם, תידרש להם שנה כדי לייצר מתקן גרעיני ראשוני.
בעם כלביא פגעה ישראל בכ-100 רכיבים של התעשייה הצבאית האיראנית שמייצרת טילים. בשאגת הארי נפגעו עוד 2,600 אתרים ומתקני ייצור, כולל מתקנים לייצור דלק מוצק. כאלף כטב"מים שוגרו לעברנו; אף אחד לא חדר.
"האיראנים רצו להגיע ל-4,000 טילים בסוף 2026 ול-8,000 טילים ב-2027. הם לא יגיעו", אומר בפסקנות גורם ביטחוני בכיר שמכיר היטב את הנתונים. גורמי הערכה סבורים שלאיראן נותרו אחרי שאגת הארי כ-1,600 טילים בליסטיים. רובם מאוחסנים במנהרות שחלקן עדיין "פקוקות" ומקצתן נפתחו מחדש. מתוך כ-400 משגרים, נותרו להם פחות מ-200. אבל אם לא יפריעו להם, מזהיר אותו גורם, הם יגיעו בעוד כשנתיים ליעד של 4,000 טילים בליסטיים.
אגף המודיעין הכין מערכת שבודקת לפרטי-פרטים אילו רכיבים של מערכי הגרעין, הטילים, הפיקוד והשליטה והתעשיות הצבאיות האיראניות נפגעו, ועד כמה הם נפגעו. המערכת הזאת תורגמה למצגת שהצבע השולט בה הוא ירוק, כלומר — הושמד לחלוטין. ברור לגמרי שהיכולת הצבאית-תעשייתית של איראן, יכולת הייצור והפיתוח הצבאיים שלה כבר אינה כפי שהייתה. תעשיית האופטיקה, למשל, הושמדה לחלוטין, ותעשיות הפלדה והפטרוכימיה נפגעו בחלקים ניכרים. עם זאת, זמיר הוא הראשון להודות שהטילים האיראניים עדיין מהווים איום, ועלולים להוות איום חמור עוד יותר בעתיד. כך שהטיפול בתחום הזה, בשיתוף פעולה של ישראל וארה"ב, חייב להימשך.
הקרב על גזרת באדר
זמיר המשיך לפתח את תפיסת הביטחון החדשה שהתגבשה בצה"ל אחרי 7 באוקטובר, ושעיקריה הם הגנה קדמית בגבולות ומניעה. כלומר, בכל מקרה שבו צה״ל רואה איום מתהווה, גדול או קטן — בין אם בכוונות ובין אם ביכולות של האויבים — הוא פועל ללא שיהוי ובלי להכיל את האיום אלא להפך: להשמיד אותו, אם אפשר, בעודו בשלב ההתהוות. כפועל יוצא של האסטרטגיה הזו, צה"ל יושב כיום בעומק השטח גם בעזה, גם בלבנון וגם בסוריה. סדר הכוחות שבהגנה על הגבולות גדול היום ב-300 אחוז מזה שהיה ב-6 באוקטובר 2023. אם בבוקר הטבח היה צה"ל פרוס עם 38 גדודים בגבולות וביהודה ושומרון. היום אנחנו עם 89 גדודים, מתוכם 39 גדודי מילואים.
גם תפיסת ההפעלה בהגנה על הגבולות הותאמה לתפיסת הביטחון החדשה. בלבנון, למשל, הצבא מבצע הגנה קדמית, מניעה והרתעה. ההגנה הקדמית מתבטאת במרחבי הגנה ובמוצבים שצה"ל תופס בשטחים שולטים באש ובתצפית הרבה מעבר לטווח טילי הנ"ט. באותם מרחבים צה"ל משמיד מבנים, בונקרים ומנהרות שעלולים לשמש את חיזבאללה אם ישוב לאזור. בכל מה שנוגע למניעה והרתעה, צה"ל מגיב באש על כל פעולה או אפילו רק על מידע על אודות פעילות צבאית שמתכנן חיזבאללה.
השמדת בונקרים ומנהרות. תקיפת צה"ל בדרום לבנון
(צילום: Kawnat HAJU / AFP)
המבצע ברכס עלי טאהר הוא קטגוריה בפני עצמה. בשני מתחמים תת-קרקעיים עצומים, אולי אפילו יותר, שחיזבאללה חצב מתחת לרכס במשותף עם כוח קודס של משמרות המהפכה, שכנו המפקדות, הלוגיסטיקה ואמצעי האש הכבדים של האזור המבצעי העיקרי (מקביל לפיקוד אצלנו) מול ישראל, "באדר". צה"ל אינו משחרר פרטים על הקרב שנראה כי טרם הסתיים, אף שצה"ל הודיע שהוא "שולט מבצעית" ברכס ולפחות בחלק ממה שנמצא מתחתיו. ייתכן שבין המחבלים שלא הצליחו לברוח מהמתחמים התת-קרקעיים ונהרגו נמצאים גם כמה יועצים וקצינים איראנים. כך לפחות טוענים כלי התקשורת הערביים והלבנוניים ואפילו סוכנות הידיעות רויטרס. חיזבאללה מנסה להפחיד את ישראל ולהרתיעה מפיצוץ המנהרות באמצעות איום בחידוש מטחי הטילים מאיראן – איום שטרם התממש. מכל מקום, ברור שחיזבאללה ופטרוניו האיראניים רואים במנהרות עלי טאהר סמל תודעתי, נכס אסטרטגי צבאי והשקעה שאובדנם יהווה מכה צבאית ומורלית קשה לשניהם.
זמיר מודע לכך שהפסיכולוגיה הלאומית שלנו השתנתה אחרי 7 באוקטובר. בדיון מטכ"ל שהתקיים לפני כשבועיים הוא נשמע אומר: "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו אפילו פיגוע אחד". הוא הוסיף: "אני לא רוצה שהמצב הביטחוני ישפיע לא על מה שקורה בחגים ולא על מהלך או תוצאות הבחירות (...) אסור שצה"ל יחטוף גול, ועל כל תקיפה או פיגוע אנחנו צריכים להגיב במהירות".
בהמשך, אומר זמיר, אפשר יהיה להקל על המילואים, גם בגיוס סלקטיבי יותר וגם בשחרור יחידות מילואים. בעזה, למשל, פועלות כעת שתי אוגדות, אחת סדירה ואחת במילואים. אחרי הבחירות מתכוון זמיר להוציא משם את אוגדת המילואים. הוא גם מתכוון – אם הדרג המדיני יאשר – לצמצם את היקף מרחבי הביטחון והמוצבים בלבנון כדי לחסוך בכוחות מילואים ובתקציבים ולסייע תודעתית לממשלת לבנון הנוכחית להתמודד עם חיזבאללה. או אז יוכל צה"ל להתכונן כהלכה לעימות המכריע בזירה האיראנית, שסביר שעוד יגיע.
אבל תפיסת הביטחון נותרת בעינה. "אני לא רוצה להגן מקו הגבול, אלא מלפנים, כל עוד אין הסדר מדיני", אומר זמיר. ובמילים אחרות: צה"ל חוצץ מתוך שטח האויב בין האזרחים שעל הגבול לבין האויב. לתפיסתו של זמיר, גודלו של הצבא כרגע אינו מספיק למשימה בכזה היקף.
צה"ל הקים אוגדה נוספת, הקים חטיבת טנקים נוספת, הקים מחדש יחידות שריון והקים יחידות לוחמות רבות, וכולן זקוקות לכוח אדם. וכאן אנחנו מגיעים לסוגיית גיוס החרדים. זה אחד הנושאים שבגללם הממשלה הנוכחית נוטרת לזמיר ורואה בו גורם עוין. זמיר, שהדגיש בכל הזדמנות עד כמה צה"ל זקוק בתקופת המלחמה לתגבורת של חיילים, בעיקר לוחמים סדירים, סיכל למעשה את הסיכוי להעביר בכנסת את חוק הגיוס (שבצה"ל מכנים אותו בגלוי "חוק ההשתמטות").
זמיר לא הסתפק בדרישה לגיוס החרדים הכשירים, אלא גם הקדיש הרבה מזמנו וממרצו להכין עבורם מסגרות ייחודיות בצה"ל שיאפשרו לשרת ולקיים אורח חיים של בני תורה; מה ששמט את הקרקע מתחת לרגלי הפוליטיקאים החרדים שטענו כי צה"ל כלל אינו זקוק לחרדים וגם אינו מעוניין לגייסם.
ההקצנה הדתית. חייל צה"ל מרסק ראש של דמותו של ישו
עם זאת, שאלת גיוס החרדים והחרד"לים קלעה את זמיר למצב דיכוטומי. מצד אחד הוא דורש גיוס חרדים ומייצר עבורם ועבור תלמידי ישיבות ההסדר ("ביינישים") מסגרות המותאמות לאורח חייהם (שלמעשה מדירות נשים), ובה-בשעה הוא נאלץ להילחם בהקצנה הדתית בשורות הלוחמים הבאים ממגזרים אלה, שגורמת לתופעות כמו סירובם של לוחמים בני ישיבות מגבעתי לצאת לפעילות מבצעית יחד עם אישה פרמדיקית בתוך הנמ"ר.
זמיר הורה להכניס לכלא את הלוחמים שסירבו פקודה, אבל זה לא היה המקרה היחיד. קדם לו סיפור הפאץ' עם הכיתוב "משיח" שזמיר הורה להסיר ממדי הלוחמים, והחייל שניתץ בלבנון פסל של ישו. זמיר הורה למפקדים בשטח (שלא כולם הסכימו עימו), להקפיד על המשמעת המבצעית לא רק מפני שסממני ההקצנה הדתית שהובלטו בתקשורת העולמית חיבלו בלגיטימציה הבינלאומית של צה"ל, שממילא הולכת ומתכרסמת, אלא בעיקר כדי למנוע את חלוקת הסמכות בצה"ל בין המפקדים לבין הרבנים האזרחיים שאיתם נועצו הלוחמים הדתיים. וזוהי רק גזרה אחת של יחסי צבא-חברה שבה זמיר מתאמץ מאוד ליישם את עקרון הממלכתיות, שצה"ל כצבא העם מחויב לו.
הדחה בשידור חי
היחסים עם הדרג המדיני הם סיפור בפני עצמו. כאשר שר הביטחון וראש הממשלה הציעו לזמיר את תפקיד הרמטכ"ל, הוא הבטיח להם למנות ועדה שתבחן מחדש את תחקירי 7 באוקטובר שנעשו בימי קודמו הרצי הלוי. עוד כשהיה מנכ"ל משרד הביטחון היו לזמיר ספקות לגבי איכותם של כמה מהתחקירים הצה"ליים, ולכן רצה להקים את ועדת הבדיקה. אבל אפשר גם להעריך שהוא ידע שכ"ץ אישית מעוניין בבדיקה כזו, שעשויה הייתה לחזק את הטענה שבכירי הצבא, ובעיקר אמ"ן, הם האחראים והאשמים במחדלי 7 באוקטובר ולא הדרג המדיני. זמיר גם התבקש לגרום לכך שהקצינים הבכירים המעטים בדרגת תת-אלוף ואלוף שנותרו בצבא אחרי 7 באוקטובר יעזבו את תפקידיהם, ובתוכם גם דובר צה"ל דניאל הגרי.
אם חשב זמיר שבכך ירצה את הדרג המדיני, הוא טעה. לא עבר זמן רב ושר הביטחון כ"ץ החל לנסות ולהכתיב לו מינויים והדחות של קצינים בדרגות אלוף ותת-אלוף (המינויים בצה"ל הם בסמכות הרמטכ"ל, אבל במינויי בכירים, מאלוף משנה ומעלה, הרמטכ"ל ממליץ ושר הביטחון מאשר). כ"ץ ניצל זאת כדי לנסות להעביר מינויים משלו ולעשות מה שעשו שאר השרים בממשלה — למנות את מקורביהם למשרות ביצועיות בכירות גם אם אין להם את הכישורים המתאימים, העיקר שיהיו חייבים להם.
מעכב תקציבים. סמוטריץ'
(צילום: דוברות הציונות הדתית )
המקרה האחרון היה כאשר ישראל כ"ץ הודיע בשידור בערוץ 14 כי ראש אכ"א, אלוף דדו בר כליפא, יהיה אלוף פיקוד המרכז הבא. אלוף פיקוד המרכז הנוכחי, אבי בלוט, בעצמו חובש כיפה ובוגר מכינת עלי, היה ממלכתי מדי לטעמם של הקיצונים בקרב המתנחלים שרבים מהם מצביעים בפריימריז של הליכוד והיו משפיעים על עתידו הפוליטי של כ"ץ אלמלא שוריין לבסוף ברשימה. זו הייתה למעשה הדחה בשידור חי של אלוף פיקוד שלא תואמה עם הרמטכ"ל. זמיר – שאכן החליט למנות את בר כליפא לתפקיד, אבל רק אחרי שיסיים בלוט את כהונתו כמתוכנן – ראה בכך, ובצדק, עקיפה בוטה של סמכותו, אבל נמנע מתגובה שתכניס אותו לעימות מתוקשר וחסר תועלת עם פוליטיקאי חסר עכבות.
מקורבי זמיר מעידים עליו שהוא עקשן ואינו מוחל על כבודו, אבל הוא קר רוח ויש לו ניסיון לא מבוטל בהתנהלות מול פוליטיקאים עוינים. לכן, שעות ספורות אחרי ההצהרה של כ"ץ בערוץ 14 פירסם דובר צה"ל הודעה בשם הרמטכ"ל ולפיה לא יהיו מינויי בכירים חדשים לפני 2027. כלומר: לא יקום ולא יהיה.
בישיבות המטכ"ל ובפורומים אחרים הבהיר זמיר שלא יאפשר לדרג הפוליטי לבצע מינויים או להשפיע על מינויים בתוך הצבא, וכי קציני צה"ל עובדים בשירות עם ישראל ולא בשירות מרכז הליכוד.
שיטה נוספת של שרי הימין לפגוע בזמיר ובבכירי הצבא שמקפידים על משמעת מבצעית ואינם עושים הנחות לחיילים הדתיים, היא לעשות ברשתות החברתיות ובדיונים סגורים הבחנה בין הפיקוד הבכיר בצבא, שהוא כביכול "שמאל רופס", לבין הלוחמים בשטח, שהם ״כולם גיבורים וששים אלי קרב". כך היה, למשל, כששרי הימין דרשו לצאת למבצע מהיר לכיבוש העיר עזה ולהשתלטות על הרצועה כולה, בטענה שרק כך אפשר יהיה לשחרר את כל החטופים – אף שהיה ברור לכל כי מאחורי הדרישה עומדת אג'נדה פוליטית-משיחית שמטרתה חידוש ההתיישבות היהודית ברצועת עזה. זמיר התנגד בטענה שהסתערות מהירה על עזה ובנותיה תוביל למותם של רוב החטופים החיים, תעלה בחיי לוחמים רבים וספק אם תשיג את המטרות. הוא הציג חלופה מבצעית ללחץ צבאי איטי אך כואב על חמאס, שבוצעה בסופו של דבר והשיגה בדיוק את התוצאה הרצויה. זה לא מנע משרים בקבינט ללחוש באוזני כל עיתונאי שהיה מוכן לשמוע כי הרמטכ"ל זמיר "לא התקפי מספיק". כשהתבקש להגיב על האשמה זו אמר זמיר: "אני לא אסכן חייל אחד כדי לבצע פעילות צבאית שמשרתת מטרות פוליטיות ואני לא אסכים למינויים פוליטיים בתוך הצבא".
גם במרכז-שמאל האופוזיציוני מותחים ביקורת על הרמטכ"ל. מטיחים בו שצה"ל איבד שליטה ואינו עושה מה שצריך כדי לשים קץ לטיהור האתני, כהגדרתם, שפורעים יהודים מבצעים בשטחי יהודה ושומרון. לשיטתם, זמיר נותן יד למהלכים פוליטיים לא חוקיים ולא מוסריים, פוגע במעט הלגיטימציה המדינית והצבאית שעוד נותרה לישראל בזירה הבינלאומית, ועלול להוביל בכך לאינתיפאדה פלסטינית.
בשיחות פרטיות עונה הרמטכ"ל לאותם מבקרים כשהוא מצביע על הגורמים שכובלים את ידי צה"ל ואת ידיו ומונעים ממנו לטפל כהלכה בפורעים ובטרור היהודיים. הגורם המרכזי הוא מחסור בלוחמים. כיום, בחגי תשרי וערב הבחירות, פרוסים ביהודה ושומרון 26 גדודים לוחמים, שמשימתם העיקרית היא לסכל טרור פלסטיני. הם אינם מאומנים במשימות שיטור. התוצאה היא שהנוכחות הצה"לית בכל אחד ממוקדי החיכוך המתרבים והולכים היא דלילה מכדי לעצור את ההידרדרות האלימה. כשחיילי המילואים ש"קופצים" לאירוע הם אנשי יחידות ההגנה המרחבית (הגמ"ר), כלומר – מתנחלים שמתגוררים בחוות או ביישובים שמהם יצאו הפרובוקטורים, המצב רק מחמיר עם הגעתם. לכן, בהוראת זמיר שוחררו לא מכבר מרבית אנשי המילואים המשרתים ביחידות הגמ"ר ביהודה ושומרון ומתוגמלים בשכר נאה.
בנוסף כפתה הממשלה על צה"ל שלוש הוראות דרקוניות שהגבילו בצורה חמורה את יכולתו לטפל במאחזים ובחוות הבלתי חוקיים ובפורעי החוק. על פי ההסכם הקואליציוני הועברו סמכויות המינהל האזרחי באיו"ש לשר סמוטריץ', המכהן גם כשר במשרד הביטחון, ואילו שר הביטחון כ"ץ שלל מאלוף פיקוד מרכז את הסמכות להוציא צווי מעצר מנהלי נגד ישראלים פורעי חוק בשטחים. כ"ץ וסמוטריץ' גם מונעים מהצבא לפרק מאחזים או חוות שהוקמו ללא אישור בטענה שהם בתהליך של קבלת אישור ממשלתי. כך שהממשלה כבלה למעשה את ידי צה"ל בכל הנוגע לאכיפת החוק על אזרחים ישראלים בשטחים. לא מכבר נשמע זמיר אומר: "אם יש משהו שאני מתוסכל ממנו, זה הדבר הזה".
סיר לחץ מבעבע
זמיר, שלמד מהנסיון המר של קודמו הרצי הלוי עם נתניהו ("לא משכו בדש מעילי"), התריע לאחרונה מספר פעמים, בכתב בעל פה, בפני ראש הממשלה והקבינט כי תקופת חגי תשרי וערב הבחירות היא נפיצה ומסוכנת כמעט בכל הזירות – במיוחד הזירה האיראנית, זירת יהודה ושומרון, זירת לבנון וזירת פיגועי חו"ל.
הסכנה העיקרית נשקפת מיהודה ושומרון. סיר הלחץ הפלסטיני מבעבע ממילא בגלל חולשת אבו-מאזן ומנגנוניו, המצב הכלכלי הקשה, הבחירות לרשות שיהיו או לא יהיו בנובמבר השנה, וההסתה של חמאס והג'יהאד האיסלאמי בגיבוי טורקי. אבל בימים אלה הרחוב הפלסטיני רותח ומאיים להתפרץ בעיקר בגלל ההתקפות של הפורעים היהודים, שנעשו תכופות ואלימות יותר, טיולי הפרובוקציה של יהודים בכפרים, והחוות והמאחזים שקמים כמעט מדי שבוע בשטחי A ו-B, לעיתים תכופות על אדמות פרטיות.
שלושה תרחישי הסלמה באיו"ש מדירים היום שינה מעיניו של זמיר: האחד – פיגוע פלסטיני קטלני במיוחד שילהיט את הרוחות משני הצדדים ויגרום לעימותים אלימים בכל שטחי איו"ש. זמיר מכנה זאת "פיגוע אסטרטגי"; השני – תרחיש "היפוך הקנים" שבו מנגנוני הביטחון הפלסטיניים משתמשים בנשק שבידיהם נגד הפורעים היהודים ונגד צה"ל; והתרחיש השלישי – הפרות סדר פלסטיניות שיגלשו להתקפות על יישובים ומאחזים יהודיים. כל אחד מהתרחישים האלה, או שילוב ביניהם, יתפתח קרוב לוודאי לאינתיפאדה רבתי שתגלוש לשטח מדינת ישראל. כך שהעיסוק העיקרי של הרמטכ"ל היום הוא להכין את צה"ל לאפשרות של התלקחות ללא התרעה באחת או יותר מהזירות הנפיצות, בדגש על דיכוי מהיר של הסלמה בזירת יהודה ושומרון.
זמיר לא אומר זאת במפורש, אבל נראה שהוא משוכנע שצה"ל תחת פיקודו מספק את הסחורה וכבר הצליח לשפר מהותית את מצב הביטחון הלאומי. עכשיו, הוא רומז, הגיעה שעתם של המדינאים, לפני הבחירות בישראל ובארה"ב או אחריהן, לסגור לפחות חלק מהזירות הפתוחות, ולתרגם את ההצלחות המבצעיות של צה"ל בלבנון, בעזה בסוריה ובאיו"ש להסדרים ביטחוניים בני-קיימא.
היקף הפגיעה באיראן
* מתוך יעד של 4,000 טילים בליסטיים עד סוף 2026 ו־8,000 עד סוף 2027, נותרו לאיראנים כ־1,600 טילים
* מתוך כ־400 משגרים, 200 הושמדו
* תוכנית הגרעין הוסגה שנים אחורה, אך נותרו לאיראנים כ־440 ק"ג אורניום מועשר לרמה של 60%
* בשאגת הארי היו כ־4,530 הרוגים למשמרות המהפכה וכ־430 הרוגים לבסיג'
* 2,600 אתרים ומתקני ייצור של התעשייה הביטחונית האיראנית נפגעו
היקף הפגיעה בחיזבאללה
*בין 7,000 ל־9,000 מחבלי חיזבאללה חוסלו מאז 7 באוקטובר
* במהלך מבצע שאגת הארי איבד כוח רדואן כ־30% מאנשיו, שנהרגו או נפצעו
* מרחב האבטחה שבשליטת צה"ל תופס מעל שבעה אחוזים משטח לבנון. מאות אלפים נעקרו מבתיהם
* שחיקה של כ־60% ממלאי הקטיושות, 80% ממלאי הרקטות לטווח בינוני ו־65% מהטילים ארוכי הטווח
היקף הפגיעה בחמאס
* כ־67% משטח הרצועה נמצא בשליטת צה"ל, שמחזיק 42 מוצבים
* כ־80% מהמנהרות הושמדו או נוטרלו
* שחיקה של כ־98% במלאי הנשק תלול המסלול של חמאס והפלגים
* שחיקה של כ־50% במלאי אמצעי הלחימה של הגדודים המרחביים
* כ־35% ממחבלי הנוח'בה חוסלו מאז תחילת המערכה
