גדי איזנקוט עומד על חבל מתוח, מניף רגל כבדה באוויר, ובקושי מצליח לאזן את שתי ידיו: אחת אוחזת במשקולת ביטחונית, שנייה – במשקולת פוליטית. הוא חייב להשלים את הצעד הזה עד סופו – לענות בנחרצות האם ישב בממשלה אחת עם ערבים או יפסול אותם מראש על רקע ערביותם, להניח בחזרה רגל בטוחה, לייצב את המומנטום החיובי סביבו, וחלילה לא ליפול לתהומות המלכודת הידועה שמונחת תחתיו פעורה ומוכנה לתפוס אותו בנופלו מטה. הוא חייב לשקול מילים במידות של מיליגרמים, להבהיר פגישות עם ראשי קהילות ערביות, בדואיות או דרוזיות, להיזהר שמא ידבק בכנף מעילו החשד הנורא שהוא מחבב אותם ואלוהים שיעזור, אף רוצה ברווחתם ובטובתם.
גדי איזנקוט במפגש עם ראשי הרשויות הבדואיות
(צילום: דוברות ישר!)
זה מארב מתוכנן היטב, אך פשוט להפעלה, מורכב מאלגוריתם בסיסי שמזהה נפש יהודי הומיה מחרדות קיומיות שניתן לטרגט אותה בשלל פתרונות מהירים מ"מוות לערבים" ועד "לא נשב איתם באותה ממשלה". ניסיון ברמטכ"לות אינו רלוונטית כלל לאירוע, ואם להתבונן על תגובתו הבהולה שכל כולה אומרת הכחשה שאף גובתה בעדות מצולמת, מתברר שגם אלף קרבות לא היו מכינים אותו למלחמה תודעתית מהסוג שנתניהו כה מצטיין בו. כי בסיבוב הזה – על אף שאיזנקוט המועמד המוביל הצליח לשמור על שיווי משקל ולהתאפס על הנקודה שבה לא התחייב על כלום, בוודאי לא מול הערבים – נתניהו שוב מנצח.
סרטון התגובה של נתניהו בפרה-פריים-טיים של תוכניות האקטואליה בערוצים השונים, חיוכו על רקע הז'קט המאפיר, והנינוחות שבה הסביר בקצרה את הסודות האפלים מתוך הפגישה המדוברת – "גדי איזנקוט אמר במפורש: 'אני אכניס את רע"מ לקואליציה שאקים'", הם בדיוק הרכיבים להם המתין נתניהו במטבחו כדי לרקוח ספין טעים לערב הבחירות.
הבהרות איזנקוט שבדיעבד רק מטילות אור חזק יותר על החור השחור של הספק, ומדגישות יותר מכל קמפיין את עוצמת האבסורד
מה שהחל בבוקר של הבהרה דחופה מצד איזנקוט המצטדק והמתגונן, שבמקום להגיד "בוודאי שנשלב את עבאס וסגלוביץ' בכל ממשלה שתסכים על קווי יסוד של רוב יהודי", העדיף להכחיש האשמות מרומזות עם "איזנקוט לא עסק כלל בהרכב הממשלה העתידית" – ואף להפיץ תיעוד מצולם שיוכיח את דבריו, הסתיים בקול תרועה של ראש הממשלה שלא יכול היה לקוות לאייטם לוהט מזה. הנה סוף-סוף הוא מצליח להדביק תווית על המועמד המוביל, ושאף אחד לא יפריע לו עם העובדות כפי שקרו.
מנער מעצמו את פירורי האבק של ההאשמות
בינתיים, מצליח הרמטכ"ל לשעבר והעומד בראש מפלגת ישר! הסובלת מרשימה מעט מזגזגת להחזיק מעמד, ובשארית כוחותיו הוורבליים והדוברותיים, לנער מעצמו את פירורי האבק של ההאשמות החמורות נגדו. אלא שהניסוחים שבדיעבד רק מטילים אור חזק יותר על החור השחור של הספק, ומדגישים יותר מכל קמפיין את עוצמת האבסורד. הוא – כמו חבריו בראש המפלגות השונות – מתמסרים לטקס חניכה בזוי הפוסל ישיבת ערבים באשר הם בכל ממשלה בישראל, עונים בצייתנות על שאלות שצומצמו לחור גנרי של מנעול אוניברסלי: "אתה תגיד לי אם תשב בממשלה עם ערבים – ואני אומר לך אם אתה יהודי נאמן". אלה משתפים פעולה עם נרטיב שחודד לכדי להב גזעני, ומסכימים מראש לקטום כל פסגה מתונה של הבנות בתוך החברה הישראלית.
הם לא יודו שתמיד העדיפו הבנות אזרחיות שקטות על פני היסטריה לאומנית, שכל המועמדים מאבי השיטה נתניהו – שחיזר נמרצות ב-2021 אחרי מנסור עבאס, הבטיח לו את ביטול חוק קמיניץ, הסדרת יישובים בדואים בנגב, תקציבי עתק ותוכניות חומש והעתיר עליו ארבע הזמנות למעונו הרשמי בבלפור – עבור בכל חברי ממשלת השינוי מאביגדור ליברמן ונפתלי בנט עד בני גנץ על שלל טרופריו והנדליו, מיאיר לפיד ועד יאיר גולן – היו ועוד איך מכניסים את רע"מ לממשלה.
מרב בטיטוצילום: דנה קופלבינתיים הם נהנים מהמכנה המשותף הנמוך: לשנוא את הערבים. להסכים בשתיקה על כך שכל אחד מהם מהווה פוטנציאל איומי, ואז גם להכיל בהבנה נער מתבגר אחד קטן שאומר לליאור שליין את האמת – "כל ערבי צריך למות ואני ארצח אותם". הם ואנחנו מקבלים אותם כרופאים מצילי חיים בבתי חולים, כאחיות ואחים רחמנים, כרוקחים אמינים, כמטפלים סיעודיים בחסרי הישע שלנו, כנהגי מוניות זמינים, כמרצים ומחנכים באקדמיה, כפועלי בניין וכמהנדסי מכונות, כסוללי כבישים ומתכנני ערים, כשוטרים וכשופטים, אבל לא כחברי ממשלה.
ייתכן שהם צריכים ללמוד מהימין שלא חשש בקיץ 2021 להגיד בקול את מה שכולם יודעים מזמן. כי "זו טיפשות לדחות את האומץ של עבאס", או "אני מעדיף את רע"מ על מרצ", ו"הייתי שמח לראות אותו כשר לשיתוף פעולה אזורי" – הם ציטוטים של אחד – עמיחי שיקלי – שרק הדהד מסרים לפי הזמנה. הפחד של ראשי גוש השינוי להודות במציאות חיה של דו-קיום, מבטא קיבעון מנהיגותי וגרוע מכך הוא משקף לציבור את מורשתו של נתניהו. כמו בשפת הסוקרים בערוצים השונים: החרדים שמסרבים להתגייס נספרים כמפלגה ציונית, אלה הערבים שתמיד יישארו בחוץ ויפסידו בגלל דתם.
