קל לסנוט בחילי טרופר. נראה שאתה כבר בדרך לבית הנשיא, אמרתי לו פעם, אבל אתה יודע, לפני כן מקובל לעשות פוליטיקה ממש. אפילו לריב עם אנשים. הוא לא התלהב. טרופר רוצה להשפיע, ממש. האמביציה אצלו אינה מוחצנת, אבל היא ברורה מאוד. לקראת הרכבת הרשימות, הוא היה כנראה הדמות המחוזרת ביותר בגוש איזנקוט; הוא בחר במפלגה עצמאית וריצה יחד עם יועז הנדל. זה נגמר די מהר.
שוחחנו השבוע, ריאיון ראשון מאז שהצטרף לישר וגדי איזנקוט. סקרי השבוע הובילו לסירנות עולות ויורדות ברחבי הגוש. עושה רושם שאיזנקוט זקוק לכל חיזוק.
גלריה
ר. "ממשלה שתחתיה קרה האסון הכי גדול שאירע לעם היהודי מאז השואה, משלימה את ימיה ויש לה קהל גדול שהולך אחריה, זה מתסכל"
(צילום: גיל יוחנן)
"אני לא חושב שנכון להיכנס להיסטריה אף פעם, בטח שלא מסקרים של שבוע אחד. הסקרים עכשיו מעבירים את כל המפלגות הקטנות – אבל יש סבירות נמוכה שהן אכן כולן יעברו. זה שנתניהו מגיע לבחירות האלה עם שלוש מפלגות מימינו (ובדרך כלל מדובר באחת) מייצר אצלו אתגר ענק. הוא לא יכול להשאיר את הליכוד עם 18 מנדטים. אם הוא יטפס, לפחות מפלגה אחת נוספת תיפול. האינדיקציה השנייה היא השטח, שם אני מרגיש התלהבות. ושלוש – צריך להאמין ולעבוד קשה, להביא ממשלה אחרת, ציונית רחבה".
היחסים בינו ובין איזנקוט הם סיפור של שנים רבות. "גדי מביא פה משהו אחר. אני זוכר את הקבינט הראשון שאליו גדי מגיע אחרי שהוא קם מהשבעה על נפילת בנו, גל ז"ל. כולם בשקט, הוא נכנס לחדר. אף אחד לא יודע להגיב. גדי אומר משהו בסגנון הבא - אני מבקש שהמחיר האישי שלי לא ישפיע על ההתנהלות. יש עוד מאות אלפי משפחות שהיקירים שלהן עכשיו במלחמה. ואנחנו מחויבים רק אליהן. האבל שלי הוא אבל פרטי. זה בעיניי משקף התנהלות של בן אדם שהמנהיגות שלו נבנתה באש, בתקופה הכי קשה לישראל".
תכף שלוש שנים ל-7 באוקטובר, אמרתי לו, אתם צריכים להיאבק כל כך קשה, גוש נתניהו אולי לא מסודר היטב מבחינת מפלגות, אבל בהחלט עם תמיכה. ויש סיכוי לעוד בחירות. "זה מאוד מתסכל", הוא הודה, "הרבה יותר מהצד הפוליטי. שבמדינת ישראל, ממשלה שתחתיה קרה האסון הכי גדול שאירע לעם היהודי מאז השואה, גם משלימה את ימיה ושיש לה קהל גדול שהולך אחריה, גם אם אני לא רואה איך היא מנצחת. זה קשה לי. אבל אלה רבים מבני משפחתי וחבריי הטובים. אני מציע לכולנו להיזהר: אין פה צד אחד פטריוטי וצד אחר שלא. יש פה כאוס פוליטי. ההישג הנדרש הוא ממשלה חוצת גושים. רק איזנקוט מסוגל לעשות את זה, גם אם זה לא יהיה ביום הראשון. בתדר שלו. בסיפור האישי שלו".
בתוך כמה חודשים עברת שלוש מפלגות. היית עם גנץ, עזבת. הקמת מפלגה, הצטרפת ליועז הנדל, פרשת וחברת לגדי איזנקוט.
"אני שבע שנים בשדה הפוליטי. בכל השנים, באלף תהפוכות שהיו – חוסן לישראל, שעברה לכחול לבן, למחנה הממלכתי, חזרה לכחול לבן – עמדתי בכל מבחני הנאמנות. וזו מערכת הבחירות השישית שלי, כן? עזבתי את כחול לבן אחרי חודשים ארוכים שהבנתי שאין לזה היתכנות פוליטית. זה היה הנימוק, לא ניסיתי לעטוף את זה במשהו אחר. ישבתי עם כל השחקנים, בנט, ליברמן וגדי איזנקוט ולבסוף החלטתי להקים את בית ציוני, ויחד איתי שירה שפירא (אמו של ענר, ז"ל) ואליסף פרץ. חברנו ליועז הנדל ולמילואימניקים. ולבסוף בית ציוני הצטרפה לגדי איזנקוט, שגם זה לא איזו חציית קווים מאוד גדולה, זה אותו אזור פוליטי".
לפני חודשים ספורים אמרת שאתם מקימים מפלגה לישראלים שאין להם בית פוליטי. איזנקוט כבר היה מנהיג הגוש. למה הקמת בכלל מפלגה, אם ככה?
"אמרתי מההתחלה בכנות לאנשים, אני אנהג באחריות. יכולתי להמשיך לבד, יש לזה קהל, אבל חשבתי שאלה בחירות חשובות מדי מכדי להסתכן. הייתי בדילמה גדולה. מצד אחד, אתה רואה 150,000‑200,000 ישראלים שמביעים בדבר הזה אמון. מצד שני, אתה מבין כמה זה מסוכן להיות סביב אזור אחוז החסימה בזמן סגירת הרשימות, כשיש עוד חודש וחצי עד הבחירות. ובאמת הייתי בדילמה. מצד אחד, רצון להמשיך בפלטפורמה העצמאית ולייצג את הקו הזה. מצד שני, ההבטחה שלי, גם לאותם 200 אלף איש, שאני אהיה אחראי. את המשפט 'אני רוצה להצביע לכם אבל מפחד לבזבז קולות' שמעתי שוב ושוב. ובדילמה הזו, שבאמת התייסרתי עליה עד כדי לילות שלא ישנתי - לא כמטפורה - בסוף החלטתי שזה מסוכן מדי".
טרופר וגנץ. "אין היתכנות"
(רפי קוץ)
במערכת הפוליטית חשדו שהכל מתוכנן מראש עם איזנקוט.
"לא הייתה שום תוכנית מוקדמת וקונספירציה. המחשבה שאלך ואתגולל בבוץ הזה ואגייס כספים, וארוץ בכל אולפן, והכל בעבור איזו תוכנית אב שהיא מופרכת - לא פוגשת את המציאות. לא מכיר אנשים שהם כאלה צדיקים גדולים, אני בטח לא. מהרגע שיצאנו לדרך, היו גם מי שטענו בתוקף שאני פרוקסי של נתניהו. והיו כאלה שאמרו שאני פרוקסי של איזנקוט. האמת יותר פשוטה. האמנתי מאוד ברעיונות של בית ציוני. אני עדיין מאמין בהם. אני פשוט מבין שבגלל שצריך לגלות אחריות אתה בסוף צריך מול המציאות לקבל החלטות".
אם העלית את זה, אתה יודע שחושדים בך, ובוודאי באליסף פרץ, שאי-אפשר לסמוך עליכם ללכת עם איזנקוט עד הסוף. הטראומה היא מתקדימי שיקלי, סילמן. איזו מחויבות אתה מספק?
"יש אנשים שעובדים בלערער ולסדוק את המחויבות של בית ציוני, של שירה שפירא, אליסף פרץ ושלי, לדרך. הם מבזבזים את הזמן שלהם. זה תמוה בעיניי שדווקא מי שמקרבם יצאו הכי הרבה בזבוזי קולות ואנשים ששברו קואליציות, אם מסתכלים על ההיסטוריה - עסוקים בכל כך הרבה הפצת חשדנות".
אתה מדבר על בנט?
"לא בנט. הדמוקרטים. הם עכשיו מפרסמים – אתם יודעים שאצלנו לא יהיו עריקים. הם שחתומים על ההיסטוריה של בזבוז קולות (טרופר מכוון לסירובה של מרב מיכאלי יו"ר העבודה להתאחד עם מרצ לפני הבחירות הקודמות). אבל לעניין עצמו – הם מבזבזים את הזמן. יש לנו קודים ברורים של שותפות ומחויבות. זה עניין של אתיקה. אנחנו מחויבים לדרך של גדי איזנקוט. ולבד מזה יש קרבה. אני חבר של גדי שנים. גדי היה בבית של אליסף בפעם הראשונה כשהוא היה בן 12, יש ביניהם קרבה אישית גדולה; איזנקוט היה בקבוצה שהחזירה את גופתו של אוריאל פרץ זכרו לברכה מלבנון. גדי גם רצה את שירה שפירא ברשימה עוד לפני שהיא הצטרפה אליי. ישבנו כולנו, הסתכלנו אחד לשני בעיניים".
"גדי חוצה את הגושים"
תראה מה קרה, אמרתי לטרופר. הציבור זז ימינה. רבים משוכנעים שתם זמנם של הליכוד ונתניהו. אבל לא היו מפלגות שבהן יכלו להשתכן. לכן הם נעו בין גנץ, בנט ואיזנקוט. עכשיו קמו מפלגות ימין חדשות, ואליהן זורמים הקולות.
שירה שפירא ואליסף פרץ. "ככה אנחנו רוצים את המנהיגים שלנו"
(צילום: אלעד מלכה)
וינטר. "הולך אחרי הישן"
הדוגמה הכי טובה היא עופר וינטר. והוא לקח חלק מהקולות שאתה היית אמור להביא לאיזנקוט. כמוך, הוא בעד גיוס, ופונה לציבור מסורתי או דתי. רק שהוא ימין קשה, כולל טרנספר לפלסטינים בעזה. איך תתמודדו עם זה?
"אנחנו מדברים שבוע אחרי סגירת הרשימות בערך. זה מאוד מוקדם", אומר טרופר. "לא נראה לי שווינטר דמיין ששבועיים אחרי הוא מגרד מלמעלה או למטה את אחוז החסימה. נתניהו תמיד יצא לבחירות עם מפלגה אחת מימינו. הוא יוצא לזאת עם שלוש כאלה. אני די משוכנע שזו לא ברכה לנתניהו".
אבל חלק מהקהל שלכם הלך לווינטר?
"כן, אבל עבור זה יש מערכת בחירות. לכן אני מדבר איתך. כדי לומר כך: נכון שוינטר הוא ימין, נכון שוינטר אומר שצריך לגייס חרדים. אבל בסוף, הוא בחר צד. בצד של ביבי. וינטר אמר שבממשלה הבאה הוא יישב עם נתניהו - אותו אחד שהכשיר ומאפשר את ההשתמטות. אנחנו יודעים איך נראית הקואליציה של וינטר. אנחנו יודעים כמה הוא ביקורתי כלפי נתניהו על ההתנהלות בחזיתות הלחימה השונות כלפי נתניהו - ועדיין בוחר ללכת איתו. אנחנו יודעים שהוא אמר אחרי 7 באוקטובר שצריך משהו חדש, אבל הוא הולך אחרי הדבר הכי ישן. בתחילת המלחמה, בעיקר בציונות הדתית הימנית, עלתה אמירה שהחלוקות השתנו בתוככי החברה הישראלית: כעת, החלוקה היא בין מי שישנים בלילה למי שלא ישנים בלילה (כי אחד מיקיריהם במילואים). בין מי שמשתמטים למשרתים. וינטר לצערי בוחר במעשיו לחבור למי שאיפשר את כל ההשתמטות, בממשלה שאחראית על המצב הקשה שבו אנחנו מצויים".
שכחת את הדבר הכי חשוב. הם בוחרים בווינטר כי הם אינם רוצים שום דבר עם המפלגות הערביות. לא תמיכה מבחוץ, לא מבפנים, כלום. וזה עובד יפה לנתניהו, לא?
|"אז תן לי לעשות סדר. קודם כל - אני מאמין שנביא רוב ציוני מובהק. זה נכון שבסקרים האחרונים המפלגות הקטנות עוברות על הקשקש את אחוז החסימה, אז קשה יותר לראות את זה. אבל סטטיסטית הסיכוי שכל המפלגות הקטנות יעברו ביום הבוחר נמוך מאוד. ולא סתם נתניהו מאוד לחוץ. בעיקר אני רואה את התגובות לאיזנקוט, ואיך הוא מתקבל במעוזי הליכוד. יש תמונה של דודי אמסלם מנשק את הראש של גדי במליאת הכנסת, בסדר? זה מסמל משהו. אני רואה את הלגיטימיות של גדי גם בתוך הציונות הדתית, זה אמיתי. אחרי הרבה שנים יש פה דמות שחוצה את הגושים הקלאסיים. עכשיו, אחרי שגדי יקבל את אותו רוב, הוא יפנה למפלגות ציוניות. המטרה היא להקים ממשלה ציונית רחבה ככל אפשר".
הנזק שנגרם הוא כתוצאה מאמירות של איזנקוט עצמו, שפתח את הדלת בכל מיני תדרוכים לאפשרות של ממשלת מיעוט.
"כל מה שגדי אמר, וזה קיבל בעיניי פרופורציות מוגזמות ביחס להיתכנות, הוא שבתרחיש קיצוני שבו אין לאף צד 61 ציוניים, אבל יש לנו רוב ציוני מובהק ולא מצליחים להקים ממשלה רחבה – נתניהו לא יישאר בשלטון. כי הוא הפסיד. יהיו רק שתי חלופות: ממשלת מעבר, שהיא ממשלת מיעוט שהפסידה בבחירות ונשענת על קולות לא ציוניים (של חרדים, נ"א), והשנייה, שמורכבת רק מקולות ציוניים בראשות גדי. והממשלה הזו תוקם רק בקולות ציוניים, ולא בתמיכת מפלגות ערביות או במו"מ איתן".
מיכאלי. "בזבזה קולות"
(צילום: אלכס קולומויסקי )
כהרגלו, חשוב לו לדבר ערכית. "הבחירות האלה, אסור שהן יהיו רק סביב הנושאים האלה שדיברנו עליהם כרגע. אלה בחירות על מי המנהיגים שאנחנו רוצים. ראש ממשלה שמפיץ שקרים, רעל וקונספירציות, או ראש ממשלה שבאמת עסוק בלחבר אותנו בפנים. וזה לא רק איזנקוט. יום אחד, כששירה שפירא או אליסף פרץ יעמדו במליאת הכנסת וידברו מהפודיום, אנשים שאולי שנים מורגלים להעביר ערוץ ולהנמיך את הווליום בכל פעם שהם רואים פוליטיקאים בכנסת, יבקשו רגע שקט. יגבירו את הווליום - ויגידו 'ככה אנחנו רוצים את המנהיגים שלנו'. הרבה מהשיח אחרי 7 באוקטובר בדיוק היה על זה, על להיות ראויים, על מנהיגות ראויה, כמה הספדים שמענו על להיות ראויים. גדי והרשימה הזו עומדים בסטנדרט הזה".
מאוד לא אגבי
אחרי מלחמת ששת הימים התפרסמה חוברת צנומה שהרעידה את הארץ, "שיח לוחמים". לוחמים מההתיישבות העובדת סיפרו על תחושותיהם, הקשות והמורכבות, בעקבות המלחמה. האליטה הישראלית – פעם היו קוראים לה "אצולת הפועלים" - ראתה בכך המחשה לעליונות מוסרית; לא רק ניצחנו, אלא גם שימרנו את רגישותנו, מוסריותנו. גולדה מאיר אמרה שהוא ספר "קדוש". בלהט אלבומי הניצחון, שאר הציבור כנראה חש אחרת; אין לדעת. לא היו סקרים, או רשתות חברתיות. ברבות השנים, "שיח לוחמים" החמיץ; הווידויים המשתפכים של חיילים צעירים והלומים נתפסו כ"יורים ובוכים". ב-2015 יצא סרטה של מור לושי, ובו נחשפים חלקים שצונזרו בידי הממסד: פשעי מלחמה, כולל רצח אזרחים ושבויים. הופיעו שם 4-3 עדויות על רצח שבויים; הבימאית סיפרה שהיו בחומרי הגלם פי עשרה. המלחמה כולה, צריך להזכיר, ארכה שישה ימים.
המלחמה הנוכחית לא נפתחה בניצחון מזהיר אלא בתבוסה כואבת, בטבח המוני, כזה שהזין רעיונות מסוכנים כגון ש"אין חפים מפשע בעזה". בחברה הישראלית בשנות ה-60, השתבחה ההנהגה בהומניות כלפי האויב; במלחמה בעזה, הפוליטיקאים התחרו בדה-הומניזציה. לא רק כלפי חמאס, אלא גם כלפי עזה כולה. והכי חשוב: זו לא הייתה מלחמה של שישה ימים, אלא של שנים. מצד שני, את מה שהיה אפשר להסתיר אז, לגנוז בסלילים, לשכוח, קשה להדחיק היום.
יוצרי "נז"א" יובל אברהם ורחל שור
(צילום: Stefano Rellandini / AFP)
לא ראיתי את "נז"א" (קיצור של "נזק אגבי"), הסרט שהמדינה דיברה עליו השבוע. "דיברה" זה ביטוי קצת קל. התקף חרדה הוא הגדרה טובה יותר; מערכת הביטחון החליטה לבצע קידום חינמי לסרט, והשיח הציבורי התנהל כאילו חמאס תקף שוב, רק בפרמיירה בוונציה. וכל זה בלי שאיש צפה בו. "הגרדיאן" מחזיק בזכויות לסרט; לינקים לצפייה לא שוחררו עד כה לעיתונאים, למרות יומרות היוצרים לדבר עם הציבור הישראלי. עמיתי רביב דרוקר ראה את הסרט, וראיין את יובל אברהם, אחד משני היוצרים. אני מסתמך על חלקים מרשמיו.
ראשית, ברור שהפקת הסרט לא ביקשה תגובה מצה"ל; בסרט לא הובאו הצלבות של מסמכים, או אירועי אמת. אלה לא סטנדרטים עיתונאיים. חלק מהעדויות עברו הפרכה (טענת האישור ל-500 מתים כנזק אגבי). באחד הראיונות נשאל אחד מיוצרי הסרט על ההבדל בין השואה ובין רצועת עזה. הוא ציין שיש הבדלים, אבל. היה קשה להקשיב אחרי ה"אבל". בדברי היוצרים לא שמעתי על המורכבות של לוחמה באויב שתורת הלחימה שלו היא הטמנת מפקדות טרור מתחת לבתי משפחות. כאשר צה"ל רצה לפנות שכונות בעזה לפני תקיפה, חמאס פעל פומבית נגד; לעתים הציב מחסומים, לפעמים ירה בתושבים כדי שיישארו וימותו. הדברים מתועדים. נדמה שהם אינם בסרט.
לפי הערכות מקילות, ישראל הטילה בעזה כ-70 אלף טונות של חימושים. לפי הפלסטינים, וצה"ל אינו חולק על כך, נהרגו בעזה כ-72 אלף בני אדם. דהיינו טונה אחת של פצצות לכל הרוג. בהתחשב ביכולותיו של צה"ל, ובצפיפות עזה, זו המחשה טובה לכך שלא הייתה כוונה להרוג כמה שיותר אזרחים. לחולל רצח עם. לכן הגישה של הסרט נראתה לי מעניינת; אם הדיון הביקורתי בעולם עובר מ"ישראל רצתה לחסל את העם הפלסטיני" ל"ישראל השתמשה בכוח באורח מופקר בנזק אגבי ובשל כך מתו המון אזרחים", זו אמירה מורכבת יותר.
אך קטעי הווידיאו שהופצו, שממחישים מערכות מתוחכמות ותהליכים שמחשבים את הסיכון של מות אזרחים, פורטים בעיקר על הרגש. על המפלצתיות של טכנולוגיה, מלחמה, ניכור, אויב, אזרחים, הפצצות. נשימתו של הקהל האירופי הרגיש נעתקת. הכותרת בפראנס 24, הערוץ הצרפתי: "סרט מישראל העוסק בשימוש בבינה מלאכותית להרג המוני בעזה זוכה לתשואות שיא בבכורה שלו בוונציה".
אך אם מתרחקים רגע, עולה שאלה מרתקת: מדוע להשקיע בתשתיות כאלה, שבוחנות נזק אגבי, אם התכלית הפשוטה היא להרוג פלסטינים. לליבו של פעיל זכויות אדם מהשורה עשוי להתגנב חשש: אולי הישראלים באמת לא רוצים לשפוך את דמו של כל ילד. ספק אם התגנב.
תהליך "ההפללה" – זה הכינוי הצה"לי להכשרת יעד לתקיפה אווירית כזו – הוא ארוך ומורכב. בכל תקיפה מעורבים למעלה מ-100 בני אדם, עוד לפני הטייסת. מעטים מהם, אם בכלל, מבינים את התמונה כולה. זה שונה מאוד מהמצב שלפני שני עשורים. קציני מודיעין זוטרים, מש"קים, חיילים, כולם רואים תמונה חלקית מאוד. הנה דוגמה קריטית: יש הבדל בין חישוב ראשוני של נזק אגבי, שמשתמשים עבורו בצפיפות למ"ר, ובין החישוב הסופי, אחרי שנעשות פעולות לפינוי אזרחים והפחתת הפגיעה בהם. אנשי המודיעין, ספציפית 8200, נוטים להאמין שהתמונה כולה בידם; הם ראו, הם חישבו. המציאות היא שאחרי הסמל הצעיר, זה עובר עוד הרבה תהליכים. בשום מקרה, ואחרי בדיקה עם מספר מקורות, אין תקיפות שיוצאות לדרך בגלל מערכות אוטומטיות, ללא מגע ידי אדם.
טכנית, הערכות הנזק האגבי מתבצעות בידי חיל האוויר. לפי בדיקות צה"ל בדיעבד הן מדויקות למדי, ולא בגלל שיודעים איפה נמצאת כל משפחה פלסטינית ומה היא אוכלת לארוחת ערב, כפי שנטען. בקטעים ששוחררו, נאמר שאיש לא בודק מה הנזק האגבי האמיתי; זה לא נכון. מדובר בעניין שעולה בקביעות בתחקירים אחרי תקיפות חיל אוויר. זה עולה בהתמדה גם לפניהן. טייסים עוסקים בכך, ומיותר לציין כי מבטלים תקיפות כדי לא לפגוע באזרחים.
במלחמה היו מקרים רבים שבהם עלתה בקשה, מהפיקוד או מהשטח, לבצע תקיפה שהערכת הנזק האגבי שלה חרגה מהפקודות המטכ"ליות. ובמילים אחרות: שיהיה סיכון שימותו יותר אזרחים מנוסחאות שנקבעו, למרות שהמחוסל הוא מג"ד ולא סמח"ט - נניח. דברים כאלה הגיעו לעיתים קרובות עד לרמטכ"ל. זה מעיד על חשיבות מסוימת.
אפשר לסיים בכך. אבל זה יהיה נוח מדי וכנראה פחדני.
תחרות של הקצנה / באפריל 2025 פורסם כאן על מתיחות שיא בין פיקוד הדרום ובין חיל אוויר; היא הגיעה לידי כך שמפקד חיל האוויר הנחה שכל תקיפה אווירית בעזה תאושר על ידו, אישית. בין היתר, זה היה קשור לנזק אגבי, למות אזרחים פלסטינים. טייסים גילו שהנז"א היה גבוה מהמצופה, ואין רצון לקיים תחקיר אמת. או שהמטרות היו רעועות מלכתחילה, ומכאן שגם הפגיעה באזרחים הייתה מיותרת. בכירים בחיל האוויר דיברו אז בגלוי על "שחיקה ערכית וחשש לערכי צה"ל". תנו לי לתרגם: טייסים הם אנשי מילואים בעיקר. הם יורדים מתקיפה, ורוצים להבין שגם אם מתו אזרחים, זה היה בלתי נמנע, או מחויב המציאות. חלקם החלו להרגיש, וגם דרגים מעליהם, שנוצרה אדישות כלפי מות אזרחים פלסטינים. הדברים האלה הובאו כאן לפני כמעט שנה וחצי.
שוחחתי השבוע עם כמה אנשים שהיו מעורבים בתקיפות בעזה. בלב העניין נמצאות פקודות הפעלת האש המטכ"ליות. לפי הדין הבינלאומי, שצה"ל מחויב לו למרות כל הסיסמאות של פוליטיקאים, צריך לוודא שתקיפה תהיה מובחנת, ויש לשקול את הערך של המטרה הצבאית מול הנזק האגבי, שכולל מוות של אזרחים. ככל שהמטרה חשובה יותר, או מרובה יותר (יותר לוחמי אויב), צה"ל ייקח סיכון גדול יותר שייפגעו אזרחים. הדין הבינלאומי לא קובע מספרים: למשל על כל גנרל, עד 100 אזרחים. הוא משאיר את זה להתנהלות הצבאית.
הפצצת חיל האוויר בעזה. מפקד החיל אישר אישית תקיפות
(Jehad Alshrafi, AP Photo/Jehad Alshrafi)
זה עניין אחר כאשר כוחות מתמרנים בשטח. בצה"ל לא יודו בכך, אבל תחושת האשמה והטראומה של 7 באוקטובר, כמו גם המלחמה הקשה בעזה מול חמאס והידיעה כי ישראלים מוחזקים בידי הארגון, נטרלו מנגנוני הגנה וריסון. קל להשוות בין הנזק האגבי בלבנון לזה של עזה; בלבנון היו הרבה פחות קורבנות אזרחיים. צה"ל נהג בדרך הקלאסית. בעזה זה היה סיפור אחר לגמרי. תקריות חריגות, תקיפות מיותרות, מוות של אזרחים רבים - הכל נדחק ל"מנגנון התחקור המטכ"לי" ונשאר תקוע שם זמן רב.
עניין אחר, מקצועי, קשור לחימושים ולחיל האוויר עצמו. פעם אמר לי גורם אמריקאי: בצבא הישראלי הפך שימוש בפצצות של טונה אחת לסטנדרט. אתם משתמשים בזה יותר מאיתנו, ועוד בעזה הצפופה. בחיל האוויר ישיבו: נצרבנו בהרבה מקרים של פצצות רבע טונה, בשטח בנוי, שלא הרגו את היעד, אבל הרגו אזרחים בדרך. לא הגשמנו את המשימה.
אך כאשר זורקים טונה פצצה, הסיכוי לפגיעה באזרחים גבוה בהרבה.
אמירה מקובלת בשיח הישראלי היא שאסור לסכן חיי אף חייל כדי להימנע מפגיעה באזרחי האויב. האם האמירה המקובלת חילחלה לדרגי השטח? אפשר להניח שכן. יש בעיה: הגישה הזו אינה מקובלת על הדין הבינלאומי. צבאות לא יכולים להחליט שהם ייקחו אפס סיכון לחייליהם, ולצורך כך יהרגו מספר אינסופי של אזרחי אויב. אם מאמינים בזה, מגיעים מהר לפתרונות של השר עמיחי אליהו: פצצת אטום על עזה.
בטור הזה נכתב פעמים רבות ובשיא המלחמה שיש חפים מפשע בעזה. שעל הצבא מוטלת חובה לעשות כל מאמץ להגן עליהם. זו איננה עמדה קיצונית; זו עמדתו הרשמית של צה"ל, הדין הצבאי. חישובי הנזק האגבי נועדו להגשים זאת.
אך השיח הישראלי, ובפרט מהממשלה, היה של חרבו-דרבו. הכל מותר. לא לעשות חשבון, כל עזה מופללת. משפט בינלאומי? לפח. הפרקליטים הצבאיים הוצגו כמי שאחראים למוות מיותר של חיילים.
עכשיו, כאשר ישראל מואשמת בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, הפנאטים למיניהם מתהדרים ואוחזים בקוד האתי של צה"ל. אלה שרצו וקידמו פשעי מלחמה, אלה שהאדירו וביקשו למחוק חקירות, אלה שגילגלו עיניים והתחסדו, מי שתקפו את ההגבלות המשפטיות שצה"ל יישם על עצמו – הם קופצים לטעון שצה"ל הכי מוסרי. שיא החוצפה: הרי אלה הם שרצו למחוק כל שמץ של מוסר או דין, כי מדובר ב"עמלק".
בתיאום מושלם, אלה בדיוק אותם אנשים שמסיתים נגד יוצרי הסרט, נגד משפחותיהם, בהתנהלות חשוכה ומסוכנת. כפי שאפשר להבין ממה שנכתב פה עד כה, אינני מתרשם מעבודת המפיקים והבמאים, ממה שפורסם עד כה. אך הפער בין חברות חפצות חיים וחברות שכבר מתו הוא פעימת הלב של ביקורת עצמית. לא שוללים אזרחות, לא רודפים משפטית על חופש ביטוי. ישראל הרשמית הייתה צריכה לומר ביובש: הבימאים לא ביקשו כל תגובה, עבודתם נראית פגומה עיתונאית, נשמח לקבל עותק, ללמוד את הטענות, לענות ואם צריך לחקור. אך הבון-טון בישראל הוא תחרות של הקצנה. זה יסייע לסרט בתחרות בפסטיבל הסרטים בוונציה – ובעיקר יסייע לנתניהו בבחירות.
