בין ימי הסליחות לקול השופר של ערב יום הכיפורים יש תמונות שאינן מניחות לנפש. אחת מהן, שצולמה בערב יום הכיפורים 2023 (תשפ"ד), פחות משבועיים לפני פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", נראית היום כמו נבואה מצמררת. בתמונה נראים שלושה לוחמי שריון מחטיבה 401 ("עקבות הברזל") ניצבים מתוחים ומצדיעים מול קבריהם של חללי החטיבה, שנפלו במלחמת יום הכיפורים 1973. השלושה נשלחו על ידי היחידה במסגרת פרויקט הזיכרון וההנצחה שמוביל צה"ל כדי לחבר בין הדורות, לזכור ולכבד. הם עמדו שם, גאים במדים ובכומתה השחורה, ללא יכולת לנחש מה יעלה בגורלם בעוד זמן קצר.
מתוך השלושה שניצבו באותו יום מול שורת מצבות השיש הקר, סמל-ראשון איתי סעדון ז"ל, בן 21 מהר חלוץ ששימש כמפקד טנק בגדוד 52, נפל בקרב בצפון רצועת עזה בנובמבר 2023. כמעט שנה לאחר מכן, באוקטובר 2024, נפל באותו חבל ארץ גם חברו לתמונה, סמל-ראשון אופיר ברקוביץ' ז"ל, בן 20 ממודיעין-מכבים-רעות, שהיה לוחם שריון בגדוד 52. הלוחם השלישי בתמונה, סמל-ראשון גבריאל, הוא היחיד שנותר בחיים.
איתי, אופיר וגבריאל מצדיעים לחללי החטיבה ב-2023
(צילום: דובר צה"ל)
"הזיכרון שלי מאותו יום מעורפל מאוד", סיפר גבריאל בריאיון מיוחד ל-ynet ו"ידיעות אחרונות". הוא זוכר את הדינמיקה המיוחדת בינו לבין איתי ואופיר. "בראי הזמן אני מבין עד כמה התמונה הזו מצמררת, אני היחיד שנותרתי ממנה. הבשורה המרה על הנפילה של איתי, בשבועות הראשונים של הכניסה הקרקעית לעזה, הייתה בלתי-נתפסת. הרגשתי כאילו עולמי חרב עליי. לא ידעתי איך להגיב, אבל הבנתי שאני באמצע מלחמה ושחייבים להמשיך. עד היום קשה לי לתאר במילים מה מרגישים במצב כזה. כשגם אופיר נפל, כמעט שנה לאחר מכן, התחושה הפכה לקשה עוד יותר".
"זה צירוף מקרים מצמרר. אני היחיד שנשאר בחיים מהתמונה הזו", הסביר גבריאל. "הרי אם היו מצטלמים שם עוד אנשים, זה לא היה נתפס כצירוף מקרים פרטי שלי. מצד אחד זה לראות את זה ולחייך, איזו תמונה יפה שלנו עומדים ומצדיעים לקבר, מצד שני זה עצוב מאוד כשיודעים מה קרה למצולמים. המסר שלי לכל מי שאיבד חברים הוא שלא משנה איפה אתה נמצא, תישאר פתוח ותשתף בתחושות. גם כשקשה. בין אם זה עכשיו, או בעזה או בלבנון - תיפתח לאנשים סביבך. זה מה שעוזר לעבור את זה בקלות רבה יותר".
הוריו של סמ"ר אופיר ברקוביץ' נחשפו לתמונה המטלטלת רק במהלך ימי השבעה על בנם, כשהובאה לביתם על ידי קצין הנפגעים. אופיר, שהיה ילד מלא שמחת חיים, אנרגיה מטורפת ואהבה לספורט אתגרי, כפי שסיפרו הוריו, סיכם את תפיסת עולמו בפרויקט יחידתי "שריטות של שריונרים", במשפט קצר: "צריך לצבור כמה שיותר חוויות ולחיות".
אביו, ברוך, נזכר באותו יום שבו לקח את בנו לבית העלמין, שם צולמה התמונה. "אופיר הדגיש שבחרו בו במיוחד למשימה הזו והוא התכונן אליה נפשית", שיתף. "הוא הרגיש שיש בזה מעמד מכובד לפקוד קבר של חלל צה"ל". האם, סימונה, סיפרה על התחושות הקשות למראה התמונה: "בהתחלה לא הייתי מסוגלת להביט בה. אנחנו מנסים להיאחז בחיים, והתמונה הזו היא עוד חותמת מוחשית לכך שהילד שלך כבר איננו. החיבור הזה בין עבר, הווה ועתיד משקף את הגורל שלנו - כנראה נגזר עלינו לחיות על חרבנו. מה שהתרחש לפני 50 שנה ממשיך גם היום, ונותר רק לקוות לטוב".
גם בבית משפחת סעדון התמונה מעוררת צמרמורת. ליאת, אמו של איתי, נזכרה בתמונה אחרת שאיתי שלח לה באותו יום, שבה רק הוא ניצב מול הקבר. "אני זוכרת את התמונה שלו מול הקבר, ואת המחשבה שלי אז - שהעדפתי שיבקר פצועי מלחמה מאשר שיפקוד קברים. היום, כשאני בצד השני, אני מבינה את המשמעות העמוקה של הפעולה הזו".
איתי, שבנערותו חלם להיות טייס, מצא את מקומו כמפקד טנק בחטיבת השריון. לדברי אמו, בפלוגה אהבו לצחוק על התקשורת המיוחדת בינו לבין אופיר, שהוא פיקד עליו, ואיך הם היו מתקשרים לעיתים באמצעות פתקים. "כשראיתי את התמונה שבה גבריאל עומד איתם, היחיד שנותר בחיים, חששתי מאוד לגורלו. אלו היו ימי לחימה וממש פחדנו שחלילה יקרה לו משהו. חשוב לי להגיד לגבריאל כמה אני שמחה שהוא כאן איתנו", אמרה ליאת בהתרגשות.
חשוב לה גם להבהיר נקודה חשובה לגבי החברה הישראלית: "ברמת הצבא יש מסורת מושרשת היטב ואנחנו עטופים מאוד, אבל בחברה הכללית אני חשה לפעמים ירידה בקשב לשכול. אנשים מבקשים לחזור לשגרה, וזה טבעי ומובן בחברה למודת שכול. עם זאת, אני בטוחה שחיילים מחטיבה 401 תמיד יגיעו לקברו של איתי, ושהקשר הזה יישמר לאורך השנים".
בערב יום הכיפורים הזה, תמונתם של אופיר, איתי וגבריאל הופכת מפרק בזיכרון היחידתי לסמל של החברה הישראלית כולה. השקעת צה"ל והחטיבה בהנצחת לוחמי 1973 הביאה את לוחמי 2023 לעמוד מול קברי הנופלים, בלי לדעת שרבים מהם יכתבו בדמם את הפרק הבא בספר הזיכרון.
