בושה היא הרגש הבסיסי שאמור לחוש כל ישראלי-יהודי שנחשף למקבץ האירועים הקשים מהימים האחרונים: הכאת הפלסטיני אחמד אלחוסייני סמוך לשער שכם, התפרעויות קשות בכפר ג'אלוד בשומרון, וקודם לכן פגיעה בעובדים זרים בבת-ים. הרגש הבא שאמור להתפתח הוא דאגה עמוקה, סביב השאלה על איזה שינוי עמוק ורע בדיוקן ובערכים שלנו מעידים המקרים המתרבים בהדרגה.
הנזק שגרמו מתנחלים בכפר הפלסטיני ג'אלוד
(צילום: אלכס גמבורג)
הישראלים חייבים להתעורר ולהבין שמשהו יסודי משובש בתיווך שנעשה להם בידי מקבלי ההחלטות לגבי המציאות בנושא הפלסטיני. במסגרת זאת, מועלים הטיעונים השחוקים ולפיה הביקורת נגדנו מקורה באנטישמיות או בניסיון להתחבב על קהלים מוסלמים. זהו פלסטר רופף שמודבק על בעיות אמת. העולם תופס את ישראל כמדינה שנתונה בסחרור אסטרטגי חריף, הופכת קיצונית, מונחה מכוח תפיסות ויעדים מקראיים (הארץ המובטחת, הכחדת עמלק ודוקטרינת יהושע בן נון), וגולשת לאפליה קשה כלפי המיעוטים שעליהם היא שולטת (כפי שניכר ב"מערכת ייהוד הגליל" שמקדם סמוטריץ', תוך חתירה לחיכוך עם הציבור הערבי ונרמול הדרתו). הבעיה אינה בהסברה, וגם אם תשתפר אין בכוחה להסביר לקהלים זרים מציאות קודרת.
העולם, ולפחות זה המערבי, לא שונא את ישראל או שולל את זכותה להתקיים, אבל מביע ביקורת לגיטימית כלפי הצעידה לעבר מציאות של מדינה אחת, תוך שלילת כל דיון על הסדרה בנושא הפלסטיני; לא מבין מה יעדיה בזירות השונות, ובראשן עזה (ודוחה את הפנטזיות המוצגות, ובראשן הגירה מרצון); ובעיקר מתקומם על המראות הקשים המתרבים שמגיעים מיו"ש. במקום להבין באופן מפוכח שמדובר בתוצאות של השינוי במדיניות ובצביון שלנו, מקבל האזרח הישראלי הסבר ולפיו העולם נאיבי, צבוע, לא מכיר כמונו את הערבים ועוד ישלם על כך ביוקר.
הנהי השכיח ולפיו מעשי קומץ קיצוני פוגע במפעל ההתיישבות כולו מלווה גם הוא בטשטוש האמת, בעיקר לגבי הקשר ההדוק בין הנסיקה באלימות היהודית ל"מהפכת ההתיישבות" ובמוקדה הקמת החוות, מפעל מגזרי המנסה להצטייר כפרויקט לאומי בשם כולנו ועבור כולנו. גם כאן מוחבאת האמת המורכבת מהציבור: אי-אפשר גם להחיל ריבונות בפועל ביו"ש ולהגדיר מוקדים שמייצרים חיכוכים קשים כ"נכס אסטרטגי", אבל בו בזמן להתפלא שנוצרת מציאות בלקנית מדממת, שמאבדים סיכוי לנורמליזציה, ושדימוי ישראל בעולם מתחיל להיות דומה לזה של דרום אפריקה בימי האפרטהייד, נוכח ההתקדמות ל"בליעת" שלושה מיליון פלסטינים בלי לדון בשאלת מעמדם.
מעמד ישראל בעולם משול לצפרדע המתחממת בסיר. כל יום מצטרף עוד חידוש: החרם הבריטי על מוצרים מההתנחלויות (בלי שהאמריקאים מתערבים לטובת ישראל), חיפושים בכבודת ישראלים בהולנד לאיתור מוצרים כאלה, או שיבוש טיסות למאוריציוס. הגבלת אישורים דיפלומטיים וגירוש ממפקדת CMCC בקריית-גת, תזכורות עוקצנויות בדבר פשעי הקולוניאליזם וצביעות המערב, או הבהרה שאנחנו "ספרטה" ו"עם לבדד" שיוכל להסתדר לבד הם תגובה נלעגת, ובעיקר מסוכנת, שמתחמקת מהתמודדות עם המשמעות של המדיניות המקודמת. קובעי המדיניות נדרשים להיות בקיאים לא רק בפרקים אפלים מההיסטוריה של עמים אחרים אלא גם בשיעורים מרים מזו שלנו, בפרט לגבי חורבן שנולד מתוך עיוורון מדיני קשה ודומיננטיות של תנועות משיחיות קיצוניות.
סבלנות העולם כלפי ישראל פוחתת במהירות, אך עדיין מסתמנת המתנה בכוונה להחריף את היחס כלפיה מתוך הבנה שלקראת הבחירות האווירה טעונה וייתכן שאחריהן יתרחש שינוי. חוץ מהצורך העקבי לערער על פסיקות נחרצות שמשוגרות מצד קובעי מדיניות, נדרשים הישראלים להבין, בפרט לקראת יום השנה השלישי ל-7 באוקטובר, ששיפור בעוצמה הצבאית כפי שממומש כיום הוא מהלך חשוב – אך שחוסן לאומי בנוי גם על לגיטימציה בינלאומית ועל לכידות פנימית בנוגע לחזון וליעדים, סוגיות שלגביהן נרשמת נסיגה חדה ומדאיגה בהשוואה למצב שהתקיים עד לפני שלוש שנים.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
