המשחק של נבחרת ישראל נגד אירלנד תפס את מרבית הכותרת בגלל ההפסד וההסתייגות המקוממת של השחקנים האירים, בניגוד לכל ערכי הספורט, מהנבחרת שלנו. אבל האמת היא שמה שהתרחש סביב המשחק הוא המשל הטוב ביותר גם למצבה של ישראל מבחינה מדינית. בהקשר הזה חשוב קודם כל להתייחס לאירוע מהמשחק הקודם, נגד אוסטריה: הכרטיס האדום שספג הכדורגלן הישראלי אבו פרחי לאחר שחגג את השער שהבקיע בתנועה של משחק סנוקר - שדומיינה על ידי השופט, וגם על ידי רבים מהצופים בבית - כתנועת יריה.
נאום ראש הממשלה בנימין נתניהו באו"ם
(צילום: AP Photo/Seth Wenig)
ברובד הראשון מה שעצוב בסיפור טמון בעובדה שהאסוציאציה הראשונה שעולה כיום בראש לגבי תנועות של ישראלים היא של נשק ויריות. קל להתלונן על כך, אבל צריך לחשוב גם איך הגענו למצב התודעתי הזה.
הדבר השני שמאלף בסיפור טמון בכך שאבו פרחי הוא בכלל מוסלמי, ערבי-ישראלי, שמגלם בהשתייכותו לנבחרת את האפשרות היפה לדו-קיום בין יהודים לערבים בישראל. ולמרות זאת – כמעט אף אחד בתקשורת העולמית לא טרח לציין את העובדה הזו, אף שקל לברר. ללמדנו שהעוינות כלפינו אינה רק בגלל מה שישראל עושה. גם כשאנו מציגים נבחרת שמאגדת יהודים לערבים, מעטים בעולם מתעניינים.
בתוך כל זאת צריך לזכור את העיקר העגום: כל אירועי הכדורגל המרתקים האלה התרחשו בכלל מחוץ לארץ, שכן ישראל אינה מורשית לארח אצלנו משחקים בינלאומיים. בתחילה ההחלטה היתה הגיונית: בשעת מלחמה וטילים היה מסוכן להגיע. אבל מאז שהמלחמה הסתיימה אין סיבה לא לשחק בארץ, למעט מעמדה השפוף של המדינה. ועל כך איש כמעט לא מדבר. התרגלנו. ישראל, כמדינה, כאילו השלימה עם מעמדנו הנחות, ואנו מעדיפים להגיב לחרמות ולשנאה בכעס טבעי במקום לשאול את עצמנו איך להחזיר את המשחקים, כיצד לשוב להיות נורמליים, ואיזו ממשלה מסוגלת לכך.
הדבר החשוב כרגע הוא לא לעסוק בשאלה מי התריע - אלא איך אנחנו נחלצים מהמצב הנוכחי
באותו הקשר גם הפרסומים החוזרים ונשנים בעיתונות הבינלאומית והישראלית על ההתרעות שניתנו לנתניהו לפני 7 באוקטובר לא באמת משנים את התמונה. בין אם נתניהו קיבל אזהרה כללית, ובין אם לא – האחריות להיעדר ההיערכות ל-7 באוקטובר היא עליו. לא מפני שהוא האשם היחידי, אלא מפני שהוא עומד בראש המערכת. מה עוד שאם אפילו מערכת הביטחון לא הייתה משוכנעת במתקפה של חמאס גם לאחר שנתגלו סימנים לכך בליל ה-6 באוקטובר, מדוע שנתניהו יהיה משוכנע בכך שבוע לפני? ולכן מה שחשוב הוא לא מי הזהיר ומי הוזהר (ויש לשים לב שהמתריעים הערבים מפני מתקפת חמאס הציעו לשלם עוד כסף לסינוואר), אלא השורה התחתונה: מערכת הביטחון כשלה, ונתניהו, שנמצא מעליה, אחראי.
יתרה מכך: הדבר החשוב כרגע הוא לא לעסוק בשאלה מי התריע ומה קרה לפני אוקטובר – על כך צריכה להשיב ועדת חקירה. מה שקריטי הוא איך אנחנו נחלצים מהמצב הנוכחי, שבו כל החזיתות עדיין פתוחות, והעוינות כלפינו גוברת. הקונספציה שקרסה, חשוב להבין, אינה במישור הצבאי. שם היתה טעות בהערכת המצב, זה ברור. הקונספציה שקרסה היא שאפשר היה לדחוק את הסוגיה הפלסטינית, בין אם בכסף או בכוח, והיא תעלם. לכן הדיון הציבורי, בוודאי בישורת האחרונה לקראת הבחירות, צריך להתמקד באיך אנו מנסים להשתלב באזור ולשקם את מעמדנו בעולם באופן שיציע לנו גם שלום וגם ביטחון. למרבה הצער על כך טרם שמענו בשורה מאף אחד מהמועמדים.
