שלוש שנים אחרי טבח 7 באוקטובר אישה הולכת בשביל קיבוץ ניר עוז. בצאתה מ"הכלבו" היא חולפת על פני אתר בנייה, בית שרוף, צמחייה רבה, אנדרטה, אתר בנייה נוסף ולבסוף מגיעה לביתה. על כתפה היא סוחבת שקית קניות ובידה השנייה היא אוחזת שקית נוספת. תלמה אצילי חזרה לגור בקיבוץ לפני כארבעה חודשים. בנה, אביב, היה חבר כיתת כוננות ונהרג בקרב.
במשפט וחצי היא מתמצתת את האווירה: "החזרה מורכבת, לא פשוטה בכלל. מצד אחד יש אנרגיות טובות, צמיחה, אנשים צעירים והרבה ירוק, ועם זאת בכל מקום נוכח האובדן. הבנייה החדשה משמחת אבל אני גם יודעת שזה במקומות שהיה בהם טבח".
הקיבוץ שבתחילת המלחמה הפך לסמל המחדל נבנה מחדש על סטרואידים - שישה מתחמי מגורים מוקמים בו זמנית ובדירות הוסיפו מתחם ממוגן ודלת חסינה לירי. המתפרה הישנה הפכה לכלבו זמני, חדר הקיטור הישן הפך לסטודיו לפילאטיס, המכבסה הוסבה לחדר האוכל וחביות הבירות בפאב נגמרות מהר.
אבל לצד תנופת הבנייה יש עדיין שאלה גדולה: כמה מתושבי הקיבוץ יחזרו, מה עם הבתים שבהם התרחש הטבח, מה בנוגע לאלה שלא חוזרים, ואיך בונים קהילה חדשה במקום שבו האסון פגש את כולם בדרך כזאת או אחרת.
זה לא יהיה נכון לומר שניר עוז שוקק אבל התנועה בו יחסית מורגשת: 120 איש כבר ישנים בו מדי לילה, בערך שליש ממספר האנשים שהיו בו בבוקר 7 באוקטובר. חלקם חברי קיבוץ שחזרו, מכיניסטים, מתנדבים, אנשי השומר הצעיר ומשפחות אחרות שהגיעו לתקופות שונות כדי לקחת חלק בשיקום. לצד הבנייה המסיבית הקיבוץ מנסה לייצר גם את הדבר שאי אפשר להזמין מקבלן - שגרה.
"זה לא בא מהראש", תלמה אצילי
(צילום: הרצל יוסף)
"אנחנו רואים בזהירות ובעדינות חיים - אנשים על אופניים, פאב שמושך אנשים מכל הסביבה. כל הדבר הזה מתקיים לצד בתים שרופים שעוד לא נהרסו, בנייה. ותיקים שחזרו אומרים לי 'בניתם לנו פה חיי יום יום שמאפשרים לחזור'. יש לאן לחזור וזה מאוד לא מובן", אומרת אמי פלמור, הפרויקטורית לשיקום ניר עוז. וזו אולי אחת התמונות המדויקות ביותר של הקיבוץ כיום: חיים חדשים שמתקיימים בתוך מקום שעדיין נושא כמעט בכל פינה את סימני החורבן.
"הלב קרא לי"
ב-7 באוקטובר ניר עוז מנה 400 תושבים. 65 נרצחו, 76 נחטפו. בערך אחד מכל שלושה נרצח או נחטף. המחבלים נכנסו ליותר מ-90% מהבתים ורבים מהמבנים נפגעו באופן קשה. מאז נהרסו רוב הבתים השרופים והחרבים, וכעת מתחולל במקום שינוי דרמטי.
רון בהט, שאחראי על השיקום הפיזי, הוא בדרך כלל האדם הראשון שאליו מגיעים כשמבקשים להבין מה קורה בניר עוז. בסיבוב ברחבי הקיבוץ הוא מצביע על אזורים, מסביר בהתרגשות מה צפוי להיבנות וממשיך הלאה.
גליה צור וארנון עינהר
(צילום: הרצל יוסף)
לפני שנה אמר בהט: "בנובמבר נהיה 100 איש בקיבוץ, עד סוף 2026 יחזרו עוד משפחות, ועד אמצע 2027 ניר עוז כבר יהיה מלא". בינתיים, היעד הראשון והשני התממשו. השלישי עוד לא ברור. בהט מעריך שכ-60% מהתושבים המקוריים יחזרו בסופו של דבר. את החלל שייווצר מתכוונים בקיבוץ למלא במשפחות חדשות, כאשר בשלב הראשון הכוונה היא לפנות לאנשים ממעגלים הקרובים לקהילה, ורק בהמשך למועמדים חדשים לחלוטין.
מבחינת הבנייה, מדובר בפרויקט רחב: שישה מתחמים נבנים במקביל. 76 יחידות דיור נבנות ובהמשך ייבנו עוד 106 יחידות גדולות יותר במזרח הקיבוץ, על שטח שבו עמדו הלולים. בסוף צפויות להיות בניר עוז יותר מ-220 יחידות דיור. "מדברים איתנו על שיקום אבל הסיפור כאן הוא שונה: ניר עוז צריך להיבנות מחדש", אמר בהט לא הרבה אחרי האסון. היום, כשבכל כמה מטרים נתקלים בגדר של אתר בנייה, המשפט הזה מקבל משמעות מוחשית.
את תלמה אצילי פגשנו כשהיא חוזרת מהכלבו. היא מניחה אותן בצד ועוצרת לדבר. "הלב שלי קרא לי. רציתי להרגיש בית. זה לא בא מהראש ומהשכל וידעתי שאפחד, אבל רציתי לבוא ולנסות. אני חייבת לחזור לאדמה אפילו שהיא ספוגת דם. הייתה לנו דירה מאוד יפה בכרמי גת אבל זה לא היה בית. עדיין יש בפניי אפשרות לחזור לכרמי גת, אבל אני פה ואני רואה עצמי נשארת".
אי אפשר באמת לשכוח
(צילום: הרצל יוסף)
לצד הרצון לחזור לשגרה, בניר עוז לא באמת שוכחים את 7 באוקטובר. בבתים החדשים שנבנים בחרו להוסיף מרחב ביטחון שמעבר לדרישות התקן של פיקוד העורף. הוא כולל דלת נוספת הממוגנת מפני ירי, חדר רחצה ממוגן הצמוד לממ"ד, ממ"ד גדול מהרגיל ותריסים חשמליים בכל הבית, שניתן להפעיל גם מתוך הממ"ד. הדלת הנוספת נועדה להגן מפני חדירת מחבלים ולנעול את המרחב מבפנים, חדר הרחצה הממוגן מאפשר להתפנות בתוך המרחב המוגן.
פלמור הסבירה שהשקעה במיגון הנוסף היא גם הרבה בשביל תחושת הביטחון. "אף אחד לא הבין שדלתות הממ"ד כל כך חדירות לקליעים. מאחר שאין לנו אמון באף אחד ולא הייתה ועדת חקירה אז בהרבה מובנים לא התקדמנו. היינו אמורים בשלוש שנים אחרי להיות במקום אחר. לא חשבנו שיעלה על הדעת שנעשה מיגון כזה", אומרת פלמור ומדגישה: "וזה במימון עצמי".
היא הוסיפה כי כ-20 אנשים ומשפחות כבר נרשמו לקליטה בקיבוץ. בחלק מהמקרים מדובר במשפחות עם ילדים שהתגוררו בניר עוז ב-7 באוקטובר והחליטו לחזור, אחרים צעירים שנמצאים במסלול קליטה, חלקם עומדים להתחתן ואחרים רווקים שמעוניינים להיות חברי קיבוץ.
ביציאה מהכלבו אתר בנייה ליד בית שרוף
(צילום: הרצל יוסף)
(צילום: הרצל יוסף)
ברשימה הזאת נמצאים גליה צור, 50, וארנון עינהר, 53, זוג שמכיר את ניר עוז היטב. הם חיו בקיבוץ בשנות ה-90 לפני שעברו בהמשך לניו זילנד. אחרי 7 באוקטובר הם מצאו את עצמם מתקשים להמשיך בחיים הקודמים. "חשנו חוסר נוחות - זה היה לחיות חיים כפולים, אתה חי במקום שאתה לא מרגיש שמבינים אותך", ארנון סיפר.
גליה תיארה: "וואלה, אנחנו מוקפים בנופים הכי יפים בעולם, שקט מסביב וכל מה שהיינו רגילים ליהנות ממנו מרגיש סתמי. כל האלגנטיות לא דיברה אלינו יותר". היא הציעה לארנון לעזוב הכול, לעלות על מטוס ולעזור בניר עוז. הוא השיב: "גם אני, אבל לא רציתי להלחיץ אותך".
תחילה הגיע ארנון לישראל, אחר כך הצטרפה אליו גליה, ובסופו של דבר השניים החליטו למכור את הבית שלהם בניו זילנד ולעבור לניר עוז. בתם בת ה-18 איתם, ושני ילדיהם האחרים, סטודנטים, נשארו בינתיים בניו זילנד. הם נמצאים כעת בתהליך קליטה לחברות בקיבוץ. ארנון הוא הייטקיסט וסגן הרבש"ץ בכיתת הכוננות. גליה עובדת בניר עוז וממלאת כמה תפקידים הקשורים לשיקום. בין היתר היא הייתה מעורבת במהפך שעברו חדר הקיטור והמתפרה הישנים. "מכרנו את הבית ועברנו. זה נשמע מטורף, נכון, חברים אמרו לנו לכו תיבדקו, יש לכם בעיה. אבל זה הרגיש לנו ערכי ונכון מבחינה אישית", אמרה.
"כדי לבחור בחיים צריך לקום וללכת"
לצד הבנייה המואצת מקפידים בניר עוז לשמר את הנוי והעצים הוותיקים, שהיו חלק מהזהות של הקיבוץ במשך עשרות שנים. רן פאוקר, 89, ממייסדי הקיבוץ והגנן המיתולוגי שלו, חזר גם הוא בחודשים האחרונים להתגורר במקום. כ-45 משפחות החליטו שלא לחזור לניר עוז ולעבור לקיבוץ בית ניר באזור בית גוברין. הקבוצה המאורגנת הגיעה להסדר ותקבל הטבות מהמדינה. לעומתן, אלה שמבקשות לצאת לדרך עצמאית ולהתנתק מהקהילה טרם קיבלו מענה.
אחת המשפחות הללו היא משפחת מאור. חבר הקיבוץ ירון מאור הוא שורד הטבח שנלחם במחבלים שפלשו לביתו. הוא ומשפחתו החליטו שעבור השיקום האישי שלהם הם מתנתקים מהקהילה ויוצאים לדרך חדשה. "כדי לבחור בחיים אנחנו צריכים לקום וללכת", אמר ירון.
מאז, הוא מנהל מאבק מול המדינה והקיבוץ בדרישה לפיצוי כלכלי ראוי מבחינתו שיאפשר לו להתחיל מחדש. "האינטרס הלאומי הוא להחזיר את התושבים בכל מחיר לעוטף, לכן עד היום לא רוצים לגבש מענה כי ככה אנשים לא ירצו לחזור". על כך אמרה פלמור: "לא יהיה שיקום לקהילה אם יהיו משפחות שיזרקו לצדי הדרך". בקיבוץ מנהלים מאבק משפטי מול המדינה, שפורסם לראשונה ב-ynet וב"ידיעות אחרונות".
דילמת ההנצחה
סוגיית ההנצחה היא עוד נקודה רגישה. רוב הבתים שנפגעו כבר נהרסו, אבל כמה מהם עדיין עומדים על תלם, כמו בית משפחת ביבס, לדוגמה, וסביבם מתנהל ויכוח קשה בתוך הקהילה: אם להרוס כדי שהאסון לא יהיה מול העיניים, או להשאיר חלק מהם כעדות למה שהתרחש כאן.
האם להרוס כדי לא לצפות באסון מול העיניים?
(צילום: הרצל יוסף)
ההחלטה כבר הייתה אמורה להתקבל אך ההצבעה נדחתה. בקיבוץ הבינו כי ניסיון לקבל החלטה לפני 7 באוקטובר, יום השנה לאסון, רק יעמיק את המחלוקת. כעת ברור שלא תתקבל החלטה בנושא לפני המועד הרגיש. בינתיים, מול ביתם ההרוס של משפחת קדם סימן טוב שנרצחה נמצאים הספרייה הישנה והארכיון של הקיבוץ.
המבנה הוסב למרחב זיכרון והנצחה לנרצחי ולנופלי הקיבוץ. תיבות הדואר הסמליות שהיו בחדר האוכל ב-7 באוקטובר הועברו לשם, ובמקום ניתן יהיה להשאיר מכתבים לנרצחים. בחלל נוסף יוצג מאבק החטופים. "אנחנו מנסים לנהל את זה ברגישות ובעדינות בלי ללבות את המתחים שגם ככה קשים מאוד. ההצבעה נדחתה כי הדיון הרבה יותר מורכב ויש שם מורכבויות עצומות", אומרת פלמור.
לצד בניית הקהילה מחדש הקיבוץ גם עובר תהליך של הפרטה. החזרה לניר עוז כבר אינה רעיון מופשט. התושבים קונים בכלבו, יושבים בפאב, סועדים בחדר האוכל, מתאמנים בפילאטיס ומתחילים לחיות שוב בתוך המקום. לפני פחות מחודש אפילו התקיימה החתונה הראשונה במקום מאז 7 באוקטובר.
יותר מ-220 יחידות דיור צפויות להיבנות במשק, והשאלה היא לא רק מי יאכלס אותן, אלא איזה מרקם חיים ייווצר סביבן. בינתיים, ניר עוז עדיין רחוק מלהיות הקיבוץ שהיה.
