דווקא ריבוי ההתרעות שהונחו על שולחנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בחודשים שקדמו ל-7 באוקטובר, ובמיוחד בשבועות שקדמו לטבח, כפי שעולה מתביעת הדיבה שהגיש נגדו רונן בר, קשה לומר אבל אין ברירה – הם סוג של בומרנג. ולזכותו של בר ייאמר שגם הוא מודע לעובדה וכבר בפתח דבריו הוא מציין שתביעת הדיבה הזו אינה באה למחוק את אחריותו. אחריותו ואחריות הדרג הצבאי.
(צילום: דובר צה"ל, יאיר שגיא, משרד הביטחון, ABIR SULTAN/AFP)
האחריות לטבח 7 באוקטובר אינה משחק סכום אפס. העובדה שנתניהו הנהיג מדיניות של הכלה מול חמאס והתעלם מההתרעות, אינה מזכה את ראשי מערכת הביטחון מאחריותם. זה נכון שבמשך כל שנות כהונתו כראש ממשלה הוא הנחה – מילה האהובה עליו במיוחד – לשמר את השקט, היחסי יש לומר, בעזה. לנהל את הסכסוך ולא להכריע. ואין ספק שכאשר הדרג המדיני מעדיף שקט, דורש להימנע מהסלמה ומייחס חשיבות עליונה לשימור מה שהוא מגדיר כיציבות, המסר מחלחל למטה. משפיע על סדרי העדיפויות, על חלוקת המשאבים, על מידת הנכונות ליטול סיכונים, וכן, רוצים או לא, גם על הפרשנות שמעניקים אנשי המודיעין לסימנים חריגים.
זו הייתה רוח המפקד, וכל מי שעבד תחת בוס מכיר את הסיטואציה היטב. יש דרכים להוריד מסרים בלי לומר אותם באופן מפורש. לייצר התעלמות מתמשכת מהסימנים. אלא שכאן מתחילה אחריותו של הממסד הביטחוני ולא מסתיימת. מערכת הביטחון, במקרה הזה צה"ל ושב"כ, אינם נבחנים במידת הצייתנות לרוח המפקד, אלא בעיקר ביכולתם לזהות מתי הרוח הנושבת מירושלים מובילה את כולנו לתהום.
צה"ל ושב"כ אינם נבחנים במידת הצייתנות לרוח המפקד, אלא ביכולתם לזהות מתי הרוח הנושבת מירושלים מובילה את כולנו לתהום
מי שסבר – וגם ביטא זאת בניירות העבודה שהעביר לידיעת ראש הממשלה – שחמאס מהווה איום הולך ומחמיר, היה צריך לוודא, במקביל לעדכון הראש, שסימני האזהרה האלו גם מתורגמים להיערכות מבצעית מתאימה. נתניהו, עם כל הכבוד, אינו אמור להתקשר למפקד חיל האוויר בערב החג ולנהל עמו דיון פתוח בשאלה אם נוכח האיומים, כדאי או לא לבטל את ההדממה, או לפחות להשאיר טייסת הליקופטרים אחת, נניח, בכוננות, אולי שתיים. הוא גם לא אמור להוריד במקום הרמטכ"ל פקודת היערכות מתאימה לכוחות בשטח. לרדת לפרטים, להתלבט עם אלוף פיקוד דרום, למשל, אם לאפשר ללוחמים לחזור למיטות אחרי ההשכמה לכוננות עם שחר, או להשאיר אותם ערים ודרוכים לקראת הפתעות רעות.
לשם כך, בדיוק, נבנתה שרשרת הפיקוד המקצועית שנועדה לא רק לזהות איום רלוונטי, סכנה ברורה ומיידית אם רוצים, אלא גם לפעול בהתאם. בטח ובטח אם הם הבינו, והבינו בצדק, שהדרג המדיני שבוי בקונספציה שמשרתת את מטרותיו הפוליטיות, ומסרב להפנים את חומרת המצב.
ואם לחזור לתביעת הדיבה שהגיש רונן בר, הטענה, נכונה ככל שתהיה, לפיה בר התריע ונתניהו לא שעה להתרעות, אינה סוף הדיון אלא תחילתו. התרעה אינה תעודת ביטוח מקצועית, והעברתה אינה פוטרת את ראשי המערכת מהחובה להיערך. וזו, אולי, התובנה היותר חשובה: זה אולי נוח ונעים – ונתניהו לא מחמיץ הזדמנויות לחזור ולעשות את זה – לגלגל על מערכת הביטחון את מלוא האחריות, אבל גם המערכת אינה יכולה לפטור את עצמה משיקול דעת עצמאי.
מדיניות שגויה שמובילה ממשלה חייבת להיתקל באזהרה מקצועית חד-משמעית שאינה משאירה מקום לאי-הבנות. התרעה מקצועית כזו חייבת להוביל לזיהוי הסיכונים ולהחלטות מעשיות. במקום שבו שני המנגנונים האלה כושלים, האחריות אינה נופלת בין הכיסאות, ובוודאי שאינה מתפוגגת. ההפך, היא הולכת ומתרחבת.
