אוריך, מגל, פורעי סמוטריץ', עריקי דרעי, רגב, בן גביר: יום יום מתפוצץ משהו מתחת לכיסאו של נתניהו והוא לא יודע לאן לברוח; לפעמים הוא מגנה אבל רק באנגלית, לפעמים משתהה ואז מגמגם משהו, לפעמים מתכחש לעובדות, לפעמים מדחיק, אף פעם לא מתנצל. פחד להציץ מתחת לכיסא שלו: פקעת צפעונים היו קוראים לזה פעם, קן צרעות, קופת שרצים. חראם על הבנאדם, אתה מבקש לומר, לא פייר לעשות למסכן פדיחות כאלה ערב בחירות. אבל אז אתה נזכר שכל בני העוולה האלה הם בני טיפוחיו.
בנימין נתניהו
(צילום: מעיין טואף/לע"מ)
כמה שלא ישתדל, אין דרך להפריד בינו לבין הסוכן הכפול אוריך, בינו לבין הפה הגדול מגל, בינו לבין הרעולים עם הציציות באיו"ש, בינו לבין ה"נמות ולא נתגייס" ברחוב החרדי, בינו לבין ההפקרות בטיסות, בכבישים, בינו לבין הכהניסט שממוטט את מה שנותר מהמשטרה. הוא זרע, הוא השקה, הוא זיבל ודישן והשביח. פשעיהם פשעיו; חטאיהם חטאיו. מי שבוחר בו בוחר בהם: כולם היו בניו.
אוריך איננו הסוכן הזר הראשון שכבש לו מקום בלשכת ראש הממשלה. קדם לו ישראל בֶּר, מרגל סובייטי. ההבדל המכריע בין השניים, בהקשר שלפנינו, הוא היחס שקיבלו לאחר שמעשיהם נחשפו. בֶּר נידון ל-15 שנות מאסר ונפטר בכלא; אוריך קיבל חיבוק אמיץ מנתניהו וממשיך לעבוד לצידו, יותר קרוב מקרוב.
מגל אמר על גדי איזנקוט: "שמים קוף שמאחוריו כל האשכנזים שמנהלים אותו. הוא קוף". במונחי תעשיית הטלוויזיה, מגל הוא טאלנט שמיטיב לקשקש במיקרופונים, דיבר ודיבר שהשתן עלה לו לראש. לא כך רואים אותו מצביעי הימין. בעיניהם הוא זרוע של ראש הממשלה, איבר מאבריו. נתניהו הבין את הסכנה, גינה בשמונה מילים ומיד עבר לעוול שעושים לו: הוא הקורבן. ומי התגייס להגנת מגל? אריה דרעי. "(הביקורת על מגל) היא דמגוגיה זולה והנדסת תודעה", כתב האיש שמפעל חייו הוא שיכנוז המזרחיים, המרת דתם ועדתם. מגל הוא מהגוש שלנו. מותר לו להתגזען.
הלינץ' שעשו עברייני הגבעות בצלמת העיתון "וושינגטון פוסט", בראש עירייה צרפתי וברכבי דיפלומטים זרים דוחף את המדינה עוד צעד אחד לעבר התהום - על כך אין ויכוח. מה שהמגנים למיניהם (נתניהו, פחדן שכמותו, רק באנגלית) מסרבים להבין, מבין עכשיו העולם כולו: זאת מדיניות ממשלת ישראל; אלה נציגיה המוסמכים. כל פרחח על ריינג'ר נושא בנבוט שלו את שרביט ראש הממשלה. איפה הצבא, השב"כ, המשטרה? הרמטכ"ל איל זמיר מנהל מאבק הירואי כדי למנוע מנתניהו לחרחר מלחמה שתדחה את מועד הבחירות. אין לו ברירה אלא לבחור קרבות. אבל ראש השב"כ? אלוף הפיקוד, מפקד האוגדה, הפצ"ר? מדוע אף אחד מהם לא הופך שולחן? איפה האחריות שלהם, איפה הכבוד למדינה, לתפקיד, לצה"ל?
בעידן נתניהו האנרכיה היא התכלית, משאלת הלב, החזון. אוריך רוצה קטאר? שיהיה קטאר; מגל רוצה להתגזען? שיתגזען; הסמוטריצ'ים רוצים להרביץ? שירביצו; סינוואר רוצה לחפור? שיחפור. שיעשו מה שהם רוצים, ובלבד שלא ידרשו ממני אחריות
הפטור שקיבלו החרדים מחובותיהם כאזרחי המדינה לא נולד בממשלה הנוכחית. את המשגים ההיסטוריים עשו בן-גוריון ובגין. אבל את השיטה שבה החרדים מקבלים הכל ולא חייבים דבר טיפח והעצים נתניהו. במו ידיו הוא קלקל את מה שתיקן לפני חצי יובל שנים, כשר אוצר בממשלת שרון. במקום להשתמש בברית שכרת עם החרדים כדי לשלב אותם במדינה הוא הבטיח לעסקנים שלהם להגביה עוד ועוד את החומות. הוא פינק; הוא אשם.
רגב הפכה לסמל לבטלנות, לנהנתנות, לבורות, לשחיתות. בכל מדינה סבירה היו רואים בפיגוע במטוס פליי דובאיי, כמו בשערוריות אחרות בתחום משרדה, עדות ניצחת לריקבון שפשה בממשלה, אבל נתניהו חגג את הנס.
כשבן גביר היה עדיין בשולי השוליים של הימין, הגעתי לאירוע באחת ההתנחלויות. נתניהו ואשתו שרה נתקלו ליד הבמה בבן גביר. מילים לא הוחלפו ביניהם, רק מבטים גנובים בין עבריין הטרור ואשת המנהיג. המבטים היו מלטפים; האינטימיות מפתיעה. עכשיו הם מביימים ברוגז: נתניהו תוקף מלמעלה, הבן יאיר מלמטה. הכל משכנע, עד שנזכרים מי מסר בידיו את השב"ס והמשטרה.
הייתי מוסיף לרשימת בני הטיפוחים את ראשי החמאס בעזה: הם לא זכו לגינוני חיבה כמו אוריך, מגל, רגב, דרעי, בן גביר ואחרים, אבל המעשים, גם המחדלים, יוצרים מכנה אחד משותף – אנרכיה. בעידן נתניהו האנרכיה היא התכלית, משאלת הלב, החזון. אוריך רוצה קטאר? שיהיה קטאר; מגל רוצה להתגזען? שיתגזען; הסמוטריצ'ים רוצים להרביץ? שירביצו; החרדים רוצים להשתמט? שישתמטו; מירי רוצה מינויים מהליכודיאדה? שתמנה; בן גביר רוצה להשתולל? שישתולל. סינוואר רוצה לחפור? שיחפור. שיעשו מה שהם רוצים, ובלבד שלא ידרשו ממני אחריות. האנרכיה היא הפריבילגיה שלנו, של השלטון. והשאר? השאר שיקפצו.
