אין ספק שהבחירות הקרובות הן מהגורליות שידעה מדינת ישראל. אחרי שלוש שנות מלחמה בכל החזיתות, שבהן האמיר יוקר המחיה והעמיק הפילוג החברתי ויסודות המשטר הדמוקרטי הועמדו למבחן, ישראל ניצבת בפני הכרעה על דמותה ועל עתידה. ההפיכה המשטרית, התחזקות הכוחות המשיחיים, ההקצנה הלאומנית והבידוד הבינלאומי אינם אירועים נפרדים, אלא חלק מתהליך שבו ישראל מתרחקת מהיומרה להיות מדינה דמוקרטית וליברלית.
אלא שבזמן שחלקים נרחבים בציבור היהודי נאבקים על דמותה הליברלית של המדינה, האזרחים הערבים מנהלים מאבק בסיסי בהרבה: מאבק הישרדות. בשנים האחרונות ניסינו בעיקר להשאיר את הראש מעל המים – מול הסתה, רדיפה פוליטית, רצח רודף רצח ונסיגה בהישגים שהושגו בעמל רב.
על ממשלת נתניהו, בן גביר וסמוטריץ' אין צורך להרחיב. הגזענות אינה תקלה בשלטונם, אלא חלק מתפישת עולמם. דווקא משום כך, השאלה המטרידה יותר היא מה מציע המחנה המבקש להחליף אותם.
מנהיגי המחנה המכנה את עצמו "ליברלי" ו"דמוקרטי" מדברים על שוויון ושינוי, אבל כשמגיע הרגע לתרגם את הערכים האלה לכוח פוליטי, הם ממהרים להציב גבולות. בזה אחר זה נשמעות מצידם הצהרות על כך שלא תוקם ממשלה הנשענת על המפלגות הערביות, כאילו השותפות איתן היא פגם שיש להתנצל עליו.
אביגדור ליברמן, שבנה חלק ניכר מהקריירה שלו על התבטאויות קשות כלפי האזרחים הערבים, נחשב לשותף לגיטימי במחנה המבקש להציל את הדמוקרטיה. איתו אפשר להניח את המחלוקות בצד בשם המטרה הגדולה, אבל המפלגות הערביות הן "בעיה" שאי אפשר להתגבר עליה. מה הופך את ליברמן למתאים יותר ממנסור עבאס לפרויקט הליברלי? כלפי פוליטיקאים יהודים מופעל מבחן של תועלת פוליטית, וכלפי פוליטיקאים ערבים – מבחן של טוהר אידיאולוגי. זו אינה פרגמטיות, זו צביעות.
על ממשלת נתניהו, בן גביר וסמוטריץ' אין צורך להרחיב. הגזענות אינה תקלה בשלטונם, אלא חלק מתפישת עולמם. דווקא משום כך, השאלה המטרידה יותר היא מה מציע המחנה המבקש להחליף אותם
האבסורד הוא שאותו מחנה בונה על הקולות שלנו, האזרחים הערבים, כדי להחליף את השלטון, אבל כשההשתתפות הזאת עשויה להעניק לנו כוח פוליטי ממשי, מתברר שיש גבול לאחריות שמותר לנו לקחת, וכל מי שמעז לדרוש שותפות עם המפלגות הערביות מואשם מיד בטהרנות. אומרים לנו להיות מציאותיים ולדעת להתפשר. אבל על מה בדיוק? על השיוויון הפוליטי של חמישית מאזרחי המדינה? על הלגיטימיות של נציגינו הנבחרים?
כשגם מי שמתיימרים להגן על הדמוקרטיה מציגים את המנהיגות הערבית כבלתי-לגיטימית, הם מעצבים תודעה שבה הדרת הערבים נתפסת כטבעית – ואי אפשר לנתק אותה מגילויי הגזענות הגוברים כלפי אזרחים ערבים, מרופאים ועד נהגי אוטובוסים.
השפעתנו נותרה מוגבלת
האירוניה היא שהחברה הערבית עצמה אינה עומדת במקום. במשך שנים היינו שחקנים על המגרש הדמוקרטי, אבל ישבנו בעיקר על ספסל המחליפים: הצבענו, נבחרנו ומחינו, אך השפעתנו נותרה מוגבלת. הניסיון של רע"ם בקואליציה הקודמת היה נקודת מפנה: השאלה כבר לא הייתה רק כיצד נאבקים מבחוץ, אלא גם כיצד משפיעים מבפנים. גם הצהרת "רשת הביטחון" של פרופ' יוסף ג'בארין, שהפתיעה ערבים ויהודים כאחד, מעידה על שינוי, וסקרים מצביעים על נכונות משמעותית בציבור הערבי לשותפות קואליציונית.
ובעוד החברה הערבית מנהלת דיון מורכב על הדרכים להשפיע, חלקים נרחבים מהמערכת הפוליטית היהודית ממשיכים לראות בעצם האפשרות הזאת איום. אפילו מפלגת הדמוקרטים, שהביעה נכונות לשותפות עם המפלגות הערביות, המחישה בהתנהלותה סביב פרשת סאמי אבו שחאדה שגם במחנה הזה יש גבולות להכרה בלגיטימיות של המנהיגות הערבית.
בימי המחאה נגד ההפיכה המשטרית נשאלנו שוב ושוב מדוע איננו יוצאים להפגין בהמונינו. אני רוצה להפנות את השאלה בחזרה: איפה הייתם אתם כשהפגנו נגד הריסת בתים, הפקעת קרקעות ואלימות משטרתית? כשזעקנו על הפשיעה ועל ההפקרה? דמוקרטיה אינה מתחילה ברגע שבו הרוב חושש לאבד את זכויותיו; המבחן שלה הוא ביכולתה להגן על המיעוט, גם כשהדבר אינו נוח לרוב. ונניח שהממשלה תתחלף – האם אותו מחנה יעמוד לצידנו כשנפגין נגד הממשלה החדשה? האם זכויות האזרחים הערבים הן עיקרון דמוקרטי, או רק כלי במאבק נגד נתניהו?
בימי המחאה נגד ההפיכה המשטרית נשאלנו שוב ושוב מדוע איננו יוצאים להפגין בהמונינו. אני רוצה להפנות את השאלה בחזרה: איפה הייתם אתם כשהפגנו נגד הריסת בתים, הפקעת קרקעות ואלימות משטרתית? כשזעקנו על הפשיעה ועל ההפקרה?
אנחנו מבינים היטב את כללי המשחק הפוליטי, אבל איננו מוכנים לוותר בשם הפרגמטיות על עצם הלגיטימיות של השתתפותנו בשלטון. האזרחים הערבים צריכים לצאת להצביע בהמוניהם, לא כמי שמבקשים טובה, אלא כמי שמתכוונים לממש את מלוא כוחם האזרחי. והמפלגות הערביות נדרשות לבגרות ולאחריות ולהבחנה בין עקרונות לאסטרטגיה. אני מבינה היטב את הכעס, את חוסר האמון ואת תחושת הניכור של רבים בחברה הערבית כלפי המדינה. הם לא נולדו בחלל ריק, והם מוצדקים. אבל בעיניי אין סתירה בין המאבק על זכויותינו ועל זהותנו לבין הדרישה להיות שותפים ממשיים בקבלת ההחלטות. השתתפות פוליטית אינה השלמה עם המציאות, אלא כלי נוסף לשנות אותה.
החלפת הממשלה היא אינטרס משותף למחנה השינוי ולחלקים נרחבים בחברה הערבית. אבל החלפת ממשלה אינה בהכרח שינוי עמוק: אפשר להחליף את נתניהו ולהותיר על כנה את התפישה שלפיה האזרחים הערבים הם שותפים רק כשזקוקים לקולותיהם. המבחן האמיתי של המחנה הליברלי יהיה ביום שאחרי הבחירות. במבחן הנוכחי, הוא כבר נכשל. כי דמוקרטיה שרוצה את הקולות שלנו, אבל לא את השותפות שלנו, אינה הדמוקרטיה שעליה אנחנו נאבקים.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.10.26
