בעוד ארבעה ימים נעמוד מאחורי הפרגוד עם פתק ביד. עוד רגע הוא ייכנס למעטפה, והמעטפה לקלפי. חלק מאיתנו ישלשלו אותו בנונשלנטיות, אחרים עם דפיקות לב מואצות: זו החלטה שאין ממנה חזרה. ההזדמנות הבאה תגיע, אם לא תהיה הכרעה, רק בעוד כמה חודשים מיוסרים בסבב בחירות נוסף – ועד אז ממשלת האסון תמשיך לדרדר אותנו לתהום.
הטלת פתק אינה הגרלה. לפעמים מובילים אותה רגשות, אמונות ויצרים, ולפעמים השכל הישר. הצבעה אסטרטגית, קוראים לזה. לא שיש בזה משהו רע – אבל אסור שהפעם היא תהיה אוטומטית. על כף המאזניים מונחים החיים של כל אחת ואחד מאיתנו ועתידה של מדינה שלמה. "הצבעה קיומית", זה השם שהייתי נותנת לה. סוף סוף יש הצדקה לשימוש במילה "קיומי".
גדי איזנקוט, בנימין נתניהו, נפתלי בנט
(צילום: Erik Marmor/Getty Images, JACK GUEZ / AFP, AP Photo/Ohad Zwigenberg)
לפני כמה חודשים עוד האמנו שהבחירות יסתיימו בהכרעה ברורה. הרי אחרי 7 באוקטובר, אחרי מלחמה שעוד לא הסתיימה וממשלה שלא סופרת את אזרחיה – מי יכול להצביע לממשלה הזאת? אבל הסקרים והפרשנים מציירים תמונת קרב צמודה. ועדיין, ארבעה ימים לפני הבחירות ויש כל כך הרבה דברים שיכולים לקרות. רק שלשום התברר לנו שלפני כעשרה ימים עמדנו בפני מלחמת מנע. תקראו לזה איך שתרצו, אני קוראת לזה המבצע לביטול הבחירות. סתם, איזה מיני-תקיפה באיראן, שהתבטלה בהוראת הנשיא טראמפ. ותהיו בטוחים שזה עוד לא נגמר. בהכירנו את הקליינט, יכול להיות שביום שלישי בשעה 7 בבוקר תישמע אזעקה. רגע, ולמה לא בימים שאחרי הבחירות? מה יכול לשרת את נתניהו במקרה של הפסד יותר מאשר כאוס ביטחוני ש"יאלץ" אותו לקרוא לממשלת אחדות? מה שבטוח, ככל שהבחירות מתקרבות, נתניהו מעצים את "מחול החרחורים", שבו חרחורי גסיסתו הפוליטית מאיצים אותו לחרחר מלחמה.
לפנינו מונחים שלושה תרחישים רעילים: ממשלת מיעוט, ממשלת אחדות משותקת או בחירות חוזרות. שלוש ברירות שבכולן ממשלת האסון נותרת בחיים, או שקמה ממשלה חלשה שימיה ספורים. נתניהו כבר הודיע שגם אם יפסיד – הוא לא הולך לשום מקום. בואו. גם ממשלת 61 הוא ניצחון על הקשקש. ברוב כזה כל ממזר הוא מלך, כל שר הוא קיסר עם זכות וטו, כל גחמה הופכת לאיום וכל הכרעה אמיצה נדחית. ממשלה עם רוב של קול אחד תתקשה אפילו להחליף נורה, איך היא תעביר חוק גיוס שוויוני? איך תעקור שחיתות כשכל אצבע רועדת במליאה יכולה לסחוט אותה? ממשלה כזאת לא משקמת: היא שורדת. רק שהפעם המדינה כבר לא שורדת. הפעם אסור להסתפק ב-61. מה שצריך הוא רוב גדול מספיק, שבו אף ח"כ בודד או מפלגת נישה לא יוכלו להפיל את הבית כולו.
אנחנו מגיעים לפרגוד אחרי ארבע השנים הקשות בתולדותינו. במרכזן פצע פתוח: 7 באוקטובר, אסון שטרם נחקר ולקחים שטרם הופקו. מצד אחד, אש בכל החזיתות: איראן, חמאס, חיזבאללה, החות'ים וסוריה; גיוס החרדים; הפשיעה שמדממת את החברה הערבית ומעמד בינלאומי שמידרדר לסנקציות ולבידוד. ובתוך כל זה – הטרור היהודי ביהודה ושומרון, שעלול להתגלגל למלחמת אזרחים. העולם מדווח עליו כל יום, ומנהיגי מפלגות השינוי מרבים לשתוק שמא יאבדו קולות. אנחנו הופכים למדינת חסות של טראמפ, שיודע היטב מה טוב עבורנו. או עבורו. והסנקציות שמחכות מעבר לפינה עוד ינפצו את חלונות הווילה שבה המשכנו לחיות, במרחק נסיעה קצרה מהגדה ומעזה.
היסודות קורסים: חינוך מופקר, תחבורה נחנקת, וכלכלה במדרון שתגרום לנו להתגעגע ליוקר המחיה של היום. רוב הציבור לא מכיר את עומק הנזק, ולא במקרה
מצד שני, היסודות קורסים: חינוך מופקר, תחבורה נחנקת, וכלכלה במדרון שתגרום לנו להתגעגע ליוקר המחיה של היום. רוב הציבור לא מכיר את עומק הנזק, ולא במקרה. האיומים שבחוץ אמיתיים לגמרי, אבל הפחד מהם הפך לכלי פוליטי, ולצידו טופח פחד מ"האויב שבפנים": הערבים, השמאלנים, השופטים, התקשורת, וכל מי שהעז להרים ראש. סכר השתיקה ייפרץ. נגלה שחיתויות ומחדלים שלא שיערנו.
ביוני 2021 הושבעה ממשלת בנט-לפיד ברוב של 60 מול 59 ונמנע אחד. הממשלה החדשה הבטיחה את "חוק הנאשם" ואת הגבלת כהונת ראש הממשלה, אך הייתה חלשה מכדי לחוקק אותם. פחות משנה אחר כך קמה חברת כנסת ויצאה, והבניין קרס. וזה קרה כשהמשק עוד היה יציב והגבולות עוד לא בערו. אם רוב כזה לא שרד אז, איך תשרוד ממשלה כזאת היום? ולכן הממשלה הבאה תצטרך לפעול אחרת: לא להתבצר סביב חבריה, אלא להגדיל את כוחה מהיום הראשון ולצרף אליה חברי כנסת ראויים. בלי אופק שלטוני אין שיקום.
אני מודה, שכדי לפסול מנהיג שראוי עבור ילדיי ונכדיי, מספיק לי משפט כמו זה שנכתב בכתב התביעה של ראש שב"כ לשעבר, רונן בר, נגד ראש הממשלה. בתגובה להמלצת בר להפוך את 'בוטיק הסיכולים' למפעל רחב, השיב הנתבע כי הוא חושש מאיזון משוואת הסיכולים ע"י קיום פעולות דומות של האויבים כנגדו אישית, או בקיצור: הוא פוחד לתחת שלו. ובמענה למכתב שבו התריע בר מפני התקרבות ל"סופה מושלמת", הדגיש נתניהו את הצורך ב"חיזוק אבטחתו ואבטחת בני משפחתו". ואם נוסיף לזה את מה שאמר נתניהו לגלנט במסגרת הדיונים על חיסול נסראלללה: הם יודעים איפה אתה ואני גרים – כלומר העלה חשש שחיזבאללה יגיב בחיסול מנהיגים ישראלים – ניתן לשייך את זה לז'אנר המוכר של "מי היית רוצה שיענה לטלפון האדום בשלוש בלילה". כשהשאלה הפעם היא: האם היית רוצה שראש הממשלה יהיה אדם שיחשוש קודם כל לחייו ולחיי משפחתו, או שידאג קודם לביטחון המדינה.
לי זה מספיק. אני הייתי רוצה שהמנהיג שלי ידאג בראש ובראשונה לחיי ילדינו כולם, ולא רק לעצמו ומשפחתו. עם זה אני אכנס לקלפי בשבוע הבא. כשנתניהו הולך לקרב חייו, ואנחנו הולכים לקרב חיינו, אין מקום לתיקו: אם הוא ינצח, אנחנו הפסדנו. ואם ננצח רק על הקשקש, הוא יחפש, וימצא, את חבר הכנסת האחד שיעניק לו סיבוב שני.
האם יש לאיזנקוט מספיק ניסיון פוליטי? האם בנט הפיק לקחים מתקופת היותו ראש הממשלה? האם ליברמן יצליח להרפות ולהבין שאי אפשר להכריז מראש שלא תהיה ממשלת מיעוט, לא תהיה ממשלה נתמכת ע"י ערבים וגם לא ממשלה עם החרדים?
האם יש לאיזנקוט מספיק ניסיון פוליטי? האם בנט הפיק לקחים מתקופת היותו ראש הממשלה? האם ליברמן יצליח להרפות ולהבין שאי אפשר להכריז מראש שלא תהיה ממשלת מיעוט, לא תהיה ממשלה נתמכת ע"י ערבים וגם לא ממשלה עם החרדים? מחוץ לפרגוד אנחנו נשאיר את המאבקים האישיים בין ליברמן, בנט, איזנקוט, לפיד וגולן. מה שכן ניקח איתנו, זה את ההבנה שהפעם הרוב המתון חייב לבחור צד: מדינה נחלשת שטובעת בדם, או מדינה שיש לה סיכוי. ואיזה פתק יבנה לה רוב גורף – פתק שיחזק את הגוש, ולא כזה שעלול להיזרק לפח מתחת לאחוז החסימה.
כשאכניס את הפתק למעטפה אני אדע שזה הפתק הנכון. אבל הרגע הזה עוד לפנינו. עד יום שלישי נותרו ארבעה ימים: לשכנע, להעיר את האדישים, ולפקוח עין מול כל ניסיון לפגוע בטוהר הבחירות.
אנחנו על פני התהום. הפעם צריך לנצח בנוקאאוט, ברוב גורף, כי עוד סיבוב כזה המדינה לא תשרוד.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.10.26
