הרוב, כך סיפרו לי כסטודנט שנה א' למשפטים, עלול להיות מסוכן. צריך להגביל אותו. צריך לרסן אותו. הדמוקרטיה, המשיכו לספר לנו, היא לא רק שלטון הרוב, אלא שלטון הזכויות. הגנה על מיעוטים. פיקוח על רשויות השלטון. הרוב, אמרו לנו, יכול להחליט על שלילת זכויות הג'ינג'ים. זו תהיה החלטת רוב. אבל לא החלטה דמוקרטית.
נשמע נהדר. אבל השאלה היא, האם גם לרוב יש זכויות. חבר טוב סיפר לי שבסמינר בהאג, על המשפט האירופי, הוא העלה בדיוק את הסוגייה הזאת. השאלה עוררה סערה קטנה. חשבו שזו פרובוקציה. זכויות רוב? אין דבר כזה. המיעוטים זקוקים לזכויות. הרי הרוב הוא השלטון. עברו שנים. הוא כבר פרופסור למשפטים, ליאב אורגד, שפרסם את הספר The Cultural Defense of Nations, שעוסק, בין השאר, בזכויות הרוב בחברה דמוקרטית, דווקא על רקע ההגנה על זכויות מיעוטים. ומה אם המהגרים, או בני מיעוט מתבדל, מתעקשים על דיכוי נשים או מנסים לכפות, נניח, הפרדה מגדרית בבריכות? שאלה מעניינת. ספר מרתק.
איך זה קשור לבחירות בישראל ולהחלטה שלי למי להצביע – ולמה? ובכן, בישראל התרגלנו לכך שקואליציה, באשר היא, זקוקה למפלגות הקטנות. והקטנות הללו הן בעצם מפלגות מגזריות. ומעמדן של המפלגות הללו, כמפלגות שבהן תלויה הקואליציה – מעניק להן כוח אדיר. התוצאה היא מיעוטוקרטיה. הרוב לא רומס את המיעוט. המיעוט רומס את הרוב. זה בסדר לדאוג לקבוצות המגזריות. אבל זה מפסיק להיות בסדר כאשר ה"דאגה" הזאת הופכת לעריצות המיעוט.
והרוב נרמס. רוב הציבור רוצה שוויון בנטל. רוב הציבור רוצה רפורמה משפטית אבל לא רפורמה דורסנית. רוב הציבור תומך בוועדת חקירה ממלכתית. רוב הציבור רוצה לימודי ליבה לכלל התלמידים. רוב הציבור מתנגד להזרמת מיליארדים דווקא למשתמטים. רוב הציבור מתנגד להזרמת תקציבי עתק לצורך הקמת חוות, שמהן יוצאים הפורעים. רוב הציבור בעד גיור בסגנון רבני צהר ולא בסגנון העדה החרדית. רוב הציבור בעד רפורמת הכשרות שיזם מתן כהנא, והקואליציה הנוכחית ביטלה והחזירה את המונופול לרבנות החרדית. רוב הציבור בעד תחבורה ציבורית בשבת, גם אם רק חלקית. ויש עוד. אבל מה שהתחיל כדאגה למגזרים, שכבר מזמן אינם חלשים, הוא עכשיו רמיסה קבועה של רצון הרוב. כי המיעוט כופה את רצונו. זה היה גם בקואליציות קודמות. אבל נדמה שהקואליציה הנוכחית הגדילה לעשות. היא משתינה עלינו מהמקפצה.
(Ammar Awad, REUTERS)
מפלגת השלטון, הליכוד, התנערה לחלוטין מכל מה שהיה פעם תנועה לאומית ליברלית. היא לא מתמקחת עם החרדים. היא מתמסרת. היא לא מתווכחת עם סמוטריץ' ובן גביר. היא מחקה את ההבדל בינה לבינם. פעם זה היה נתניהו, בכבודו ובעצמו, שקיצץ את הקצבאות לחרדים כדי להציל אותם ואת המדינה. לא עוד. פעם זה היה נתניהו שהכריז על הפסקת הקמה של התנחלויות חדשות. הנתניהו ההוא לא קיים. פעם היה נדמה שהליכוד, גם אם רק למראית עין, מייצג את הפריפריה. לא עוד. היום אף אחד לא דורש מהליכוד לדאוג לחלשים. הרי הוא התמסר לחלוטין למפלגות המגזריות.
מפלגות גוש המרכז-ימין והמרכז – לא מייצגות ציבור מגזרי כלשהו. ולפעמים דווקא השמאל, לפחות הציוני, דואג לאלה שלא מצביעים לו. משום שזה אינטרס חברתי ולאומי. רן כהן, כח"כ מטעם מרצ של פעם, דאג לדיור הציבורי. לא ש"ס. כך גם נעמה לזימי של היום. ספק אם יש להם מצביע אחד שם. אמנון רובינשטיין ז"ל יצר את השינוי החברתי המשמעותי ביותר בישראל, כאשר כשר חינוך הקים את המכללות. אלה לא היו המצביעים שלו. וכאשר גוש השינוי, או גוש המשרתים, או הגוש הציוני, מתחייב לשוויון בנטל, להקמת ועדת חקירה ממלכתית, ללימודי ליבה, ועוד ועוד – הוא לא דואג לעצמו. הוא מבטא את רצון הרוב. וגם אם יהיו יוזמות חקיקה שהחרדים יצווחו נגדן ויטענו שמדובר בעריצות הרוב – הפעם, לשם שינוי, הגיע זמנה. כדי לגאול אותנו מעריצות המיעוט.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיועוד משהו. חברה דמוקרטית מתאפיינת בקשת דעות שנראית כמו עקומת גאוס, או עקומת הפעמון – יש פחות ופחות תומכים ככל שמתקרבים לקצה הימני או השמאלי, והרבה יותר במרכז. חלק ממדינות המערב, ובכלל זה ארה"ב וצרפת, סובלות מהיפוך של העקומה – הקצוות התחזקו. המרכז הולך ונעלם. התוצאה היא שרשרת של משברים. ישראל לא שם. יש בה מרכז חזק. ולמרות זאת, ארבע השנים האחרונות התאפיינו בשלטון מגזרי. שלטון שרמס את הרוב.
היום זה היום של הרוב, שיכול להחזיר לעצמו את השלטון. וכדברי אברהם לינקולן, מהחשובים בנשיאי ארה"ב, בנאום גטיסברג: "ממשלה של העם, על-ידי העם, למען העם". זו ההזדמנות שלנו, של הרוב הלאומי האמיתי. אסור לפספס אותה.
